התבונויות ותובנות מאסון מירון
איפה היית כשהאסון קרה? איפה זה פגש אותך?
את השאלות האלו שאלנו, נשאלנו וענינו פעמים רבות בשבוע האחרון. זהו תהליך טבעי ובריא של שחזור הטראומה, כחלק מתהליך עיבוד אירוע מורכב, וזו הסיבה שזה לא נמאס לכם [עד שזה כן, כמובן], לספר שוב ושוב לפרטי הפרטים.
ואם בסיפורים עסקינן, אשתף, למען הלמידה גם בסיפור שלי:
כילדה, ואנו כנראה תמיד חוזרים אחורה, מירון היה לבית ליטאי מובהק, מחוץ לתחום. עשינו מדורות בשביל החוויה וידענו שלמירון נוסעים רק בשעת הדחק.
כאמא, לבנותי הגדולות [שב"ה כבר אימהות], לא נתתי לנסוע למירון, אך התודעה כי "כולם נוסעים למירון בל"ג בעומר" כבר חלחלה. יש מספיק דברים שאני מציבה גבול וטאבו בניגוד לזרם, לכן, כשביתי בת ה 18 בקשה השנה למירון, שקלתי את הקושי שלי בדחיית סיפוקים למול הקושי שלה בדחיית סיפוקים, והמאזן לימד אותי שכדאי לי פה לשחרר, כנראה הרגשתי שהיא או אני בשעת הדחק….
גם יהודה בן ה 15 בקש לנסוע. "כל הישיבה נוסעת" "את האמא היחידה "שעושה כל פעם בעיות", גם בשושן פורים לא הרשית לי לאסוף כסף בירושלים….וגם ב…."
מולו, היה לי ברור, מכול הסיבות בעולם, שאני חומה בצורה ולא מאפשרת לו לנסוע, מעבר לכך שהוא זהה את ההחלטיות, גלי ה"רגשי" של המצפון, האשמה, הקונפליקט לא איימו להטביע ולהציף.
אני לא מדברת איפה החוויה פגשה אותי ברגע האסון, אני רוצה לדבר על הלמידה שלי, שלצערי קרתה אחרי האסון. מה שנקרא: "חכמים בדיעבד", שזה ממש לא חכמה להחכים, אז.
אבל, במחשבה נוספת, עדיף לעשות חשבון נפש, מלא להפיק לקחים בכלל.
מדוע הרשיתי לביתי לנסוע?
הרי בביתינו אין מסורת של נסיעה למירון.
מה היתה מטרת הנסיעה שלה? ומה מטרת ההסכמה שלי?
כמובן, שעיבדנו ודיברנו על השאלות החשובות האלו [כאמור, לצערי רק בדיעבד], והגענו למסקנה ש"אקשן" צריך וכדאי לעשות, אך במקומות מותאמים ל"אקשן". ולעצמי לקחתי, את הצורך בדחיית סיפוקים מול איזון פנימי שלי כאשה וכאמא, מול הקושי של ילדי. כשהערכים אמורים להניע אותנו יותר מאשר דברים אחרים [ערך של התחשבות בבת, גבולות, שחרור, סובלנות ואיזון – הם גם ערכים שאני לא מבטלת ומזלזלת].
זו סוגיה שלחלוטין אינה "שחור- לבן" אך הפואנטה הוורודה, בעיני, היא ללמוד לעשות את השיח הזה לפני ולא אחרי. במידה ועשינו תהליך חשיבתי כזה, לא משנה התוצאה.
או כמו שאבי שליט"א אמר בשבת [והוא חכם לפני!!!] "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל" [דברים].
מדוע כפל הלשון יפול הנופל? הרי ידוע לנו שמדובר בעונשו של רוצח בשוגג/ במזיד. אלא – אתה צריך לעשות השתדלות שזה לא יהיה דרכך. ואח"כ אלו חשבונות שמים.
איפה זה פגש אותי ?
בדיוק, אבל בדיוק כשהרגשתי שמשהו מאוד לא טוב עומד לקרות…
ולמה שארגיש כך?
כנראה שללב יש פעמוני אזהרה משלו…
כשהלב מוצף וממאן להאמין, להפנים שתיתכן מציאות של פגיעות קשות יו"ר ארגון חסד גדול ומפורסם- כשזה מתפוצץ לך כך יום אחד בפנים, הלב מסרב להאמין וכואב כאב מפלח. עוד יותר כואב ההסתרה ולמה לא הזהרתם אותנו…
כשהלב כועס ומתחנן תפסיקו!!! אל מול מכות, גידופים וחרפות בלב ליבו של בית מדרש, היכלה של תורה. בני תורה, עד מתי?
כשהלב מחפש במה לאחוז אך אין מלך בישראל, ואין הכרעה לאומית- איש הישר בעיניו יעשה….
כשהקב"ה מביא אותך למקום הכי חלול בנפש, הכי מרוסק, כדי שמשם תרגיש הכי חזק "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם…"
כאדם אתה בארץ, וזה בדיוק תפקידך, לדאוג לעולם הזה על כל חלקיו, רק אל תשכח להרים מבט לשמיים, לבקש מה' שיראה לך את הסולם שמוצב ארצה ושלא ישברו שם כמה שלבים בחיבור לשמיים..
שאנחנו נחנקים מרוב דוחק, נערמים אחד על השני , נשארים בלי חמצן… אנחנו צועקים מהמעט מאוד כח שנשאר לנו- שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד !
ואם אחרי זה עוד נשארנו פה, ולא נלקחנו לפני כיסא הכבוד. מכאן אנחנו יכולים רק לעלות.. כבר לאן לרדת.
גם אם נתעייף, ניקח נשימה עמוקה, נמלא את הריאות באוויר נקי, נסנן את הרעלים, נעצום את העניים ונחבק את הכאב, ונמשיך לטפס.
כל שלב בסולם מצריך ארגון מחדש של הנפש. קומה חדשה ביראת השמים.
נאסוף את עצמנו כיחידים וכאומה, נדאג לראות את עצמנו ואת כולנו בעין טובה, נאהב את עצמנו ואת כולנו.
זה מה שה' רוצה מאיתנו: נקיות, אהבה, ומבט מורם לשמים.
במחילה, אבל לא כתוב בשום מקום שהפסוק מדבר על רוצח לא בשוגג ולא במזיד.
רש"י מביא שראוי לו ליפול, הכוונה שזה אדם שנגזר עליו למות.