התמודדות עם פחדי ילדינו

התמודדות עם פחדי ילדינו [וגם של הילדים שבליבנו😊]

אנו נתונים במצב מפחיד שמעולם לא התמודדנו איתו. חוסר שליטה, חוסר אונים, אי וודאות, אמונות ואמון שמתפרקים ולפעמים קצת תחושה של תוהו ובוהו. זו מציאות חיצונית ופנימית קשה, אך כשנשיג שליטה בתוכנו, בנפשנו, בליבנו ובוודאי במשפחתנו ועל ביתנו הוא מבצרנו וילדינו, נרגיש הרבה יותר טוב.

מותר להרגיש הכול [קיבלתם ממני אישור בכתב😊]. אבל, האם זה כדאי? מקדם? בריא לאורך זמן?

מחקרים רבים  מלמדים על יכולות מופלאות של שיקום, תקומה, בניה ושליטה גם במחשבות, בתודעה, בבחירות ובמצב הרוח.

אין כמו סבא וסבתא שלי זיכרונם לברכה, שהגיעו אז ומשם "שניים מעיר ואחד ממשפחה" והקימו פה דור שמוכיח את עם הנצח.

אבל, זה מחייב החלטה ובחירה!

מפחד לדחף

פחד הוא רגש בריא שמאותת לנו לעוזר לנו להתארגן גם במלחמות [לפנות מקלט, להצטייד באוכל, להיכנס לממ"ד או למקלט בזמן הצורך ולהישמע להוראות]. עם זאת הוא מחסל כל חלקה טובה כאשר הוא משתק, מייצר חרדות, הכללות, הגזמות, פוגע בתפקוד בסיסי, אינו מאפשר משימות פשוטות.

ילדנו, הם לרוב, המראות שלנו

כמים הפנים אל הפנים אינו מתייחס [רק] למבוגרים. ככל שהגיל צעיר יותר, החיישנים עובדים רגיש, חכם ומדויק יותר ככל שעולים בגיל, יש גם מערכות שכליות [ונוספות] שניתן לעבד, לערב ובכך לתרום להבנה והרגעה.

סוס ורוכבו

קצת כמו ולהבדיל, שהסוס מתנהג כרוכבו. כשיצאנו בחופשה לרכיבה על סוסים על אותו סוס רכב ילד אמיץ, אוהב סוסים, מחובר לעצמו ולרוכב, הוא הצהיר שזה הסוס הכי טוב ורגוע בעולם. ולעומתו, הפחדנית וההיסטרית ששונאת בע"ח ולכלוך, ואוי, הוא זז, ואיזו זוועה היא חייבת עוד רגע לרדת, אמרה שהוא פראי. והוא באמת התפרע אצלה יותר כי הרגיש אותה.

ההורים , הרקדנים הראשיים, יכולים לשנות את הריקוד כל רגע נתון ולהחליט מתוך מקום מושכל, בהיר וחסון על מדיינות ככל האפשר.

פחד הוא רצף. חשוב לנוע על רצף ולא להתקבע על קצה. לא של אומץ יתר, ולא של פחד ממוטט.

איך נעשה זאת?

ראשית, המודעות של ההורה  להיות אחראי על וויסות רגשותיו. על שליטה בהם ועל העברת רגשותיו גם בלי מילים לתינוקה, לילדה ולכל מי שבסביבה בין שתגיד משהו ובין שתנשום. ברגע שיש מודעות, כל אחד תמצא את הדרך לווסת את עצמו.

שבו עם עצמך בסביבה שקטה, חשב, מה יכול לתת לך ביטחון, תחושת רוגע? מצאו עכשיו את הדרכים שיכולות להעביר אותך לנקודה אחת בציר יותר בטוח

הליכה? תפילה? לימוד של אמונה? שיח עם חברה? ציור? אמבטיה נעימה? פעילות גופנית? כתיבת מגירה? האזנה למוזיקה מרגיעה? עשייה חיובית? בהיה? יציאה לטבע? מקלחת לתינוק? אפיה של עוגה מיוחדת? נתינה למישהי שאת יכולה לסייע לה ולתת לה כוח/ עצה/ ארוחה/ חיוך/ העצמה?

ואיך נעשה זאת עם ילדינו? דרכים פרקטיות

• הצבא צועד על קיבתו, תנו להם אוכל, שתיה ושינה. צרכים פיזיים לפני הכול.
• תנו לילדים דמויות של חיילים, אנשים, בע"ח ובתים ושיצרו כאהבת נפשם. אל תתערבו להם. אל תחפרו ואל תחקרו. הם המטפלים הכי טובים של עצמם.
• גם דפים גדולים וצבעים יכולים לאפשר להם "לדבר את עצמם".
• חיבוק ומגע מאוד מרגיעים [למי שאוהב] חבקו אותם.
• אל תגידו להם שזה לא מפחיד, כשאתם משקשקים מפחד מוות. הם יקלטו את הבלבול, זה יהרוס גם את האמון בכם. תוכלו להגיד, נכון, זה מפחיד. בואו ננסה להירגע.
• תבדקו עם הילדים מה מתאים להם עכשיו, אולי נעשה נשימות? נספור לאט עד עשרים? להגיד מה אנו רואים בחדר? נשיר? לקפוץ? ואולי רק לשתוק, להתחבק, להסביר על האזעקה, הטיל והמצב באופן רגוע וענייני.
• לא לחשוף אותם לחדשות!
• תנו לילדים להוציא אנרגיות בדרך חיובית [פעילות גופנית, משימות, אחריות, גינה, אופניים, מה שניתן באופן בטוח].
• הציעו להם להיות חזנים ולהגיד פרק תהילים כשאתם חוזרים אחריהם [כך הם יחושו שליטה].

ולסיום, סיפור קצר וחמוד שלא בדקתי את מהימנותנו אבל המסר שלו חזק:
ה"בן איש חי" פגש את מלאך המוות מחוץ לעיר. מלאך המוות אמר לו שהוא הולך להביא מגפה על העיר, ובה ימותו 5,000 איש. המגפה הגיעה לאחר זמן קצר, ונספו 15,000 איש. כשפגש שוב הבן איש חי את מלאך המוות שאלו מדוע מתו 15,000 ולא כמו שאמר לו 5,000. ענה לו מלאך המוות: אני הרגתי רק 5,000. כל השאר מתו מהפחד.

שנדע ימים רגועים ובטוחים!