היצירות המשתתפות בתחרות

היצירות ששלחתן לתחרות התבוננות חיובית למרות או בזכות הקורונה 20 היצירות הראשונות באתר

חוויה מתקנת או מתקן חוויתי / יעל ברגר

ילדה קטנה, יד ביד עם אבא, נכנסת ללונה פארק.

מתקנים אדירי מימדים, צרחות אימים ברקע ואנשים מבוהלים – זה מה שהעיניים שלה קולטות,

אבא בחיוך רחב מוביל אותה אל עבר אחד המתקנים, דווקא יש שם תור ארוך למרות הצווחות שנשמעות, ואבא כ"כ בטוח שזו הולכת להיות חוויה מדהימה, שהיא נשארת לעמוד לידו, להתקדם לאט לאט עד שמגיע תורם, לעלות איתו ביחד על המתקן, ולהצמד אליו חזק חזק בעיניים קרועות לרווחה, כשהמתקן בפעולה, ולשאוג עד השמיים "אבא, תוריד אותי", ולחוות איתו ביחד את רגעי הסיום, את האטת הקצב ואת הירידה מן המתקן.

"איך היה?" אבא שואל אותה אח"כ מבודח קמעא, והיא כשרגליה עומדות יציבות על הקרקע ועיניה בורקות, משיבה "אני רוצה עוד פעם  אבא" וחוזרת לראש התור…

אז לא, חלילה לא רוצה עוד פעם, לא רוצה שוב קורונה בשום צורה ואופן, אבל כן , כן רוצה להשאר עם הרשמים, עם החוויות, עם התובנות היפות והליכוד המשפחתי.

גם אני כמו אותה ילדה נכנסתי אל תקופת הקורונה כשאבא לצידי, אבל האמת? קולות הרקע גברו על הבטחון שהיה עלי לשאוב מנוכחותו, על האמון שהיה עלי לתת בו כמוביל.

אחוזי הדבקה, מספרים שמטפסים, מיילים מבהילים ותחזיות קודרות, חולים ומתים, צעירים וזקנים, נכנסתי למן סחרור כזה שקשה לצאת ממנו, כל היום סובבת סביב העדכונים, פותחת וסוגרת מקרר וארונות, מנסה לנקות לפסח ופוסחת מדבר לדבר, מנסה להעסיק את הילדים עד ששוב היום נגמר, אי הוודאות, חוסר הבהירות והפחד שאופף, זה כיף? אפשר כמעט להתעלף…

אבל אז כשאיכשהו התרגלתי למצב החדש

גיליתי כמה חוויות של ממש

–           אני מלאה בחשש… אבל יש גבול ששם הוא נעצר, אני מבינה שאין לי אלא להשען על אבי שבשמים וזה מרגיע ומשמח כ"כ, שלמרות שאין אבחנה בין מגזרים ועמים, לי יש הזכות להימנות על מאמינים בני מאמינים, אצלי הכל שונה אני לא כמו עוד איטלקי ממוצע, יש לי אמונה, יש לי משמעות וזו העצה!

אני גרה באזור עם אחוזי הדבקה נרחבים, פחד לצאת לרחובות, צריך להסתגר בבתים – תודה לך ה' שיש לי בית גדול עם חצר רחבת ידיים, מה היינו עושים אילו גרנו עדיין בחדר וחצי שגרנו בו עד לפני פחות משנתיים?

רוצים לשמור עלינו בבתים שנצא כמה שפחות, שולחים לנו הביתה מדי יום ארוחות! בכשרות מהודרת ובטעם נהדר, חוסכים לנו עבודה – כך אמרתי בהלצה ואז שמעתי את ילדתי מסבירה בטוב טעם ש"שולחים לנו אוכל כדי שהאמהות יוכלו לנקות לפסח ולא יצטרכו לטרוח", נכון שזה נפלא? וכמובן חוסכים לנו כסף – שבתקופה הזו הוא מצרך יקר ונדיר.

–           אנחנו ביחד כולנו, אבא אמא ילדים, לפעמים מטפסים על הקירות, אבל יש לנו גם הרבה התגברויות, ימים שאנו מעבירים בהנאה, לומדים ומתלמדים, חוגגים ביחד ליל סדר מדהים,

יוצרים ובונים, מספיקים גם דברים שלא חלמנו שנעשה ו…

פתאום יש דיבורים על חזרה לשגרה, לשוב ללימודים, לחזור לעבודה,

ואני מוצאת את עצמי אומרת – יואו, אני לא מוכנה עדיין שזה יגמר, רציתי שנספיק יותר,

אממממ… יש כאן חלקים שלא ניצלתי,

היו כאן רגעים שהתעצלתי

רציתי עוד לבסס את האמונה בעת המשבר והקושי

רציתי עוד לתת לילדים דוגמא להורות ללא דופי

רציתי (אולי קצת קטנוני…) לקבל עוד כמה מנות

ורציתי לשבת בנחת בבית וללמוד להנות

אז –

בסדר ילדה, העניין עוד לא נגמר, החוויה הזו עדיין מתמשכת,

יש תנודות, יש שינויים, אבל היא עודנה מתארכת,

נכון, יבוא מחר שבו נפקח עיניים, הכל יהיה מאחורינו, ישאר כמו איזה חלום בלהות רחוק,

ולא, לא נשוב אל התור, כי זהו מתקן שאיש לא רוצה לעלות אליו וכולם מחכים רק לסיומו.

אבל-

אולי נוכל להזכר בעת הזו ההזויה

ולחוש שהיה בה מימד של חוויה

מבלי להצטמרר לשמע המילה?

אולי

והלוואי

שכבר מחר היא תחלוף לבלי שוב

עד מחר – מקווה להספיק לקחת עוד משהו חשוב…

  •  

שירה אייזנשטיין, בת 11, נכון לא להאמין?!

תפילה במניין

 

יש לי הזכות: תפילה במניין

ניגשת הישר לסלון

הלא הוא נמצא בתחתית הבניין

דרושה רק פתיחת החלון

 

הנה אך מתחיל הש"ץ בנעימה

קדיש וברכו מתנגנים

קדוש ד' צבק-ות, מלכה של אומה

שביראה משבחים ועונים

 

תפילה מרטיטה, עוצמתית, מיוחדת

לא בכל זמן ומקום

ברכות, שאיפות, בתוכה היא אוגדת

רצויה היא לפני המקום

 

תפילות שבהם לא הייתי מורגלת

נעשו לפתע שגורות על לשוני

ואני כולי תחינה רוצה ומבקשת:

אנא, קבל נא את קרבני!

 

ממני ביתך הקטנה והאוהבת

המחכה לך שתבוא

ציורה של שירה אלחדיף זוכה מקום ראשון בתחרות

משפחת מינקה – יצירה שממש אהבתי – תודה!

גרתי בארץ גושן על אדמת המרעה המצרית, יחד עם בני יעקב העברים.

 

השתעבדתי לעבודת קודש בשליחות, לראות בצער אחיי ולהיטיב ליהודים.

 

שלחתי את בניי ובנותי להתחנך בַמוסדות של שבעים הזקנים, עם ילדֵי הערב-רב החרדיים.

 

ביקשתי ומה נתתי? שיהיו בעלי ובניי מאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים.

 

בנותי שועבדו בפרך ללמוד מחכמות החרטומים וללגום מתרבות יוון מים מלוחים.

 

מסגרות הלימודים הם עולם השקר שבתוך עולם השקר, לחש לי לבי התמים.

 

לא זכיתי לראות את שבט לוי העטורים בתפילין, עטופים בטלית ולומדים תורת כהנים.

 

נחנקתי מעבודה קשה ומקוצר שאר-רוח, על סף שער החמישים.

 

כמעט נפלה בשערֵי הייאוש, אמונתי לגאולה מטיט-היוון, של ירידת הדורות המודרניים.

 

בשארית כוחי החזקתי בדברי הגואל, על משיח שחי בדורנו ומצפה להתגלוֹת בהוראת האלוקים.

 

ובחצות חודש הפורים, זכיתי ויצאתי ממצרים, לעבוד על ההר הזה את האלוקים.

 

זכיתי, שפחה על הים, לראות מנין, לענות אמן יהא שמה רבא, לשמוע קדושה, כתר, ברכת כהנים.

 

זכיתי! יצאתי למדבר הקורונה לקבל תורה, לבנות משכן יהודי ולחיות חיים יעודיים!

  •  

היצירה של המורה שלי, מורה לחיים, המורה חנה ליינר, מטפלת בנוער בסיכוי, יועצת נישואין, מנחת הורים ובעיקר אישיות מדהימה ומיוחדת. תודה על הזכות להיות תלמידה, גם שאני כבר, ב"ה, סבתא.

ראיתי אותו מביט בחלון, ממתין למניין שיתחיל. היה זה השכן שממול שעין לא שזפתו עד כה. הוא פתח את החלון, ממתין לתפילה שתתחיל.

ראיתי גם אותו, מעבר לכביש מביט מאחורי התריס. מייחל לשמוע את קולו של שליח הציבור, שנים של ביחד ומעולם לא ידעתי עד כמה גדולה קומתו. רם שעור קומתו. ראיתי אותו , נער שזה עתה חודשו חליפתו ומגבעתו, כולו ערגה,  מרכין את ראשו אל חזן בודד שייחל בתפילתו.

הבטתי בו וגם בו,  כולם יחד וכל אחד לחוד. כולם סביבי, כה נפלאים, מיוחדים ויראי אלוקים, תפילתם שהייתה כה בודדת – אך כה ביחד – הקיפה אותי. הם  פצחו בקול לחש רונן, מתחנן, מתרפק אל אבא רחום ונהמת זעקתם עלתה מרגשת  למרום.

היה שם מגוון נדיר: חסידים, ליטאים, ספרדים, חובשי כיפה זו או אחרת, כלם בצוותא העתירו, כל אחד בהברה שלו, בהשקפת עולמו.

הם רק התחננו לחיות, להיוותר בריאים ועל החולים התייפחו באמירת פרקי תהילים וביקשו: "אנא, רחום, אמור למשחית הרף, רחם"

הם כלם היו שרשת הדוקה של אהבה וחום, חדורי מטרה לקרוע שמיים, להדוף המגפה.

נצבתי שם גם אני והוספתי את תפילתי המתרפקת בערגה: אנא, אבי, שתמשיך האהבה בכל הזמנים, שגם בשגרה מבורכת לא יהיו הבדלים, שנאהב כל אדם וכל דרך חיים או מחשבה, גם כשהיא כה שונה ממני. שנראה במעלת חברינו ולא בחסרונם, שנביט לשמיים גם בלי הניסיונות, שאעמוד כך מול רקיע צחור ואדע לבקש ולהודות על עצם היותי. 

הם חיו יחדיו מימים ימימה, היא בלטה באהבת חסד, רגישה לזולת, חמה ותורמת רבות לסביבתה, הוא שכלי, מופנם, ממעט בשיחה, שקוע בעולמו השקט והמיוחד.

כך ידעו הכל שנים רבות וכך חשו גם בני הזוג.

כל זאת עד שהגיעה תקופת הקורונה.

והימים המיוחדים הללו הביאו  אור חדש סביבו וגילו דמות שונה לחלוטין ממה שהכירו הכל.

כי החל מאשמורת הבקר, עת נמו הכול, כשהכול היה חשוך עדיין, קריר ואפלולי, והוא כבר  לפת את ההגה וגמא מרחקים. הכל  ספונים במיטותיהם, במעונם מבצרם והוא חדור להט, מעביר מצרכים,  חבילות עמוסות מזון מבושל לבתים. בחלקם שוהים  חולים, בחלקם מבודדים.

מבודדים ממה? ביתם היה נעול, אך ליבו של זה שלא חדל לחשוב ולחפש איך לסייע היה פתוח כאולם, רחב ומלא באהבה ואש יוקדת של רצון עז לסייע.

 

 הוא

הוא הרחיק אל מקומות מכירת הביצים,  טיפס במדרגות בבניינים רבי קומות, לא שקט עד שלכל בית אב היה כל מחסורו ואם שמע על אי מי שחולה הוא חזר והביא עוד אביזר שיקל על קושי  התקופה.

ראיתי אותו מואר בבוהק נדיר ובלתי מוכר. פנימיותו שהייתה חבויה זוהרת עתה באור יקרות.

 

ראיתי גם אותו. יוצא מרכבו עם 3 תיקיות עמוסות משחקים. באחת שקית ובתוכה משחק פליי מוביל בגודל שעין לא ראתה, בתי בובות בגובה 3 קומות.

בשנייה משחקי קופסא שונים, נערמים זה על גבי זה.

 השלשית עמוסה במשחקי הרכבה יקרים ומרהיבים.

עלותם יקרה, עלותה דמים מרובים.

היה זה איש הלגו, דמות רבת פעלים שביום יום מחלק משחקים לילדים חולי סרטן. הוא שמע  על משפחה שהאב נדבק ולאם קשה להעסיק את הטף מבלי להסס פנה אל בעלי חנויות ומוכרים, הסביר את גודל השעה ואת חשיבות התרומה. עד מהרה שכנה במכוניתו  חנות שלמה בדרכה אל היעד.

בת פעוטה נולדה לו לפני מספר ימים, אך מאומה לא עצר בעדו להגשים את ייעודו: לעזור, להקל, לרפא ולשאת יחד את משא הלב.

 

היא ניצבה שם מהרהרת, למי אוכל לפנות כדי לצלצל להתעניין? הרי רבים בודדים הם. בליל הסדר ישבו גלמודים. השקט היה סביבם עוטף וסמיך,  הבדידות לפתה ללא רחם. מי יזכור לשאול איך היה? מי יתעניין בגורלם?

שעות רבות היא בילתה בשיחות טלפון.  לאותה אישה אלמנה בודדה, לרווקה בבית הוריה, , ואפילו לאחת שידעה שחשה בודדה למרות שהייתה מוקפת במשפחה רבת נפשות. דקות הנייד שלה כבר עברו מזמן את המכסה , כל שיחה בדמים עולה, אך היא בשלה – שאף לא אחת תחוש לבדה.

כמה אור החדירה ללבבות,  הם לא חשו יותר בדידות. הם קשורים, חשובים, אהובים, יש להם עבור מה לחיות.

 

ובעת כתיבת שורות אלו.

מחזה מרגש בדלת. הצלצול החד שבביתי הקפיצני. ניצב שם שכן מהקומה העליונה. יש לו מנות מוכנות קנויות בהשגחה מהודרת עבור אחינית שחולה ומשפחתה מתקשה להתמודד עם הורים מושבתים. תיק גדול מימדים עמוס בכל סוגי המגשים. בשרים ותוספות כיד המלך טעונות

והאור שזרח מפניו שח השכן כה חימם את הלב, האושר שבנתינה הצליח להאפיל על חשכת קרני הקורונה. הן לא יכלו לאותם אנשים קורנים ומקרינים אור.

 

ועוד אשת קריירה אחת, שהעסק שלה עמד תמיד בראש מעייניה. העוזרת שלה הייתה זו ששטפה והדיחה, קיפלה וגיהצה, בישלה ואידתה, ואולי גם לפעמים חינכה והתוותה דרך לילדי מעסיקתה.

גם את אותה אשה נוצצת ראיתי. הקורונה נעלה אותה בביתה, רק היא, חג הפסח, בעלה והילדים באותה הדירה. המשפחה הגרעינית, אין עוזרת או מנקה. ופתאום הכירו ידיה המטופחות את אדון סנט מוריץ ועיניה למדו לזהות רגשות חבויים, ופיה למד לשוחח עם בני ביתה וליהנות מרגיעה משפחתית חמימה.

הבית שעד עתה היה עבורה מקור למחנק היה פתאום מקום של חיבוק וצהלה. ובני הבית, שהכירו פתאום את אמא שלהם כל כך אחרת, טובה ופנויה, לא יכלו שלא לברך בסתר ליבם את השפעת הקורונה.

אני עדיין עומדת מול חלון. עוד תריס מוגף שנפתח, יודעת שבעוד דקות תפרוץ השוועה, יעלו התחינות ממרפסות וחלונות, ללאחד אלוקינו בשמים ובארץ.

עומדת נרגשת. מתחננת. ראה אבי את בניך. כמה הם אוהבים, רצויים, נרתמים, רחומים. חמול על בניך, הרעף עליהם מסוכת שלומך, סוכת רחמים וחיים ושלום.

המון אהבה חום והקרנת פני ד'.

הגב' חנה ליינר, יועצת ומנחת הורים מוסמכת. 050-4133492, h0504133492@gmail.com,

  •  

 

ספונים בבתים מ. דודי – שיר מאוד יפה, עלה לתחרות, יישר כוח!!!

גפן ושתילי זיתים

ואין חוץ

כדאי ונחוץ

 

ולא בחוצות קרת

מושיבי עקרת

שם בארמון

רחוקה מהמון

 

ובין תנור וכירה

ייעוד מכירה

 טף אוצרת

מאושרת

 

ובימים טרופים

מוגפים נגופים

בתוככי הבכא

אם הבנים, שמחה

 

וכשוך הסערה

שתהום שיגרה

היא תדע

היא למדה

היא יכולה

פה, אישה גדולה.

  •  

קורונה שלי/ בקשה בעילום שם

שִׂימִי לֵב לַלֵּב

לַזַּעֲזוּעַ

מִתְמַקֵּם לוֹ

הַגַּעֲגוּעַ

 

הוּא חָדָשׁ יָשָׁן

וּמִתְעַצֵּם

לֹא הִכַּרְנוּ

כְּבָר מִזְּמַן

 

וְהוּא מַרְאֶה לִי

אֲחָיוֹת וְאִמָּא

מִמָּתַי חָשַׁבְנוּ עַל הַדֶּרֶךְ

לִרְאוֹתָם

 

וְהוּא צוֹחֵק לִי בַּעֲנָק

מִי חָשַׁב שֶׁכֹּה אֶתְגַּעְגַּע

לַסּוּפֶּר, לְהוֹצִיא אַרְנָק

 

לְפֶתַע מַכִּירָה אוֹתְךָ מִדַּי גַּעֲגוּעַ

לִי זֶה מֶסֶר חַד

מֵהַקּוֹרוֹנַה

 

לְהַעֲרִיךְ לְהַפְנִים

פַּשְׁטוּתָם שֶׁל הַחַיִּים

חִבּוּק נְשִׁיקָה

וּתְבֹרַךְ הַשִּׁגְרָה

  •  

מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי…מאת חנה אייזנשטיין – נחשו אמא של? התפוח נפל, בס"ד….

אז בסוף לא? הוא לא הגיע?

אז בסוף הוא לא הגיע אמש, ואני מתעוררת לבוקר חדש, מודה לד' המחזיר נשמות לפגרים מתים על עוד יום של חיים, אבל בלב מרגישה שכבה עבה של… של מה? מהי התחושה הסמיכה והחונקת שאני ערה לה מרגע פקיחת העינים, תחושה ההולכת ומתפשטת על עוד ועוד חלקים בתודעתי?

אכזבה. אכזבה מרירה.

פניי מתעוותים ללא קול בהבעה של "אוּף" פנימי. חיכיתי, התאמצתי, הרגשתי שזה הולך לקרות, בערתי בהתרגשות ובתקווה יוקדת, עוררתי את המקומות השכוחים שבאישיותי לכוננות מלאה, אספתי את כל רובדי הנפש בריכוז ממוקד ודרוך, הפעלתי גם אחרים, הדבקתי אותם בציפייה עזה.

ציפיתי לישועה.

והוא בכל זאת לא הגיע בליל הסדר.

כל הסימנים הצביעו על כך שהשעה כשרה. כל שכבות הציבור התרוממו במאמץ משותף להחיש את הגאולה. אפילו האדישים, הקרירים והספקנים יצאו מגדרם. זה היה עיתוי נדיר בעוצמתו ובהיקפו. הנֶגף המתרחב אל עבר כל המדינות ואיי הים הביא למצב היסטורי. כל הפעילות האנושית עצרה בחריקת בלמים מהדהדת על מסלול ההמראה, ומעוצמת הטלטלה נזרקה האוכלוסיה לאחור והזדעזעה. ההתפתחות המואצת הפכה לחסרת ערך: שדות תעופה עצומים בגודלם דממו ברעם אדיר. אוטוסטרדות, קניונים, ערי תיירות בסגנון של 'סביב השעון' שתקו כאילו נדם השעון עצמו. העולם עצר את נשימתו, כאשר נגיף בלתי מוכר התנכל לה, לנשימה החיונית. על מוניטור התנועה העולמית המתיימרת לפעול 24/7 הלכו סימני החיים וירדו עד ל-0.

לפתע נסב השיח האנושי הבלתי פוסק סביב נושא אחד בלבד, בכל מקום על פני הגלובוס, בכל שעה ביממה: נגיף זעיר בעל עוצמה מפלצתית. רצף של תחושות שהפך לנחשול שטף את העולם: התעניינות, סקרנות, ספקנות, התפכחות, תדהמה, דאגה, חרדה, חוסר אונים, הלם, התעשתות, התמודדות, מאבק, אובדן, צער, שקיעה, שיתוק, תקווה…

כל תיאור תוסס או דיווח חדשותי של התופעה לא לקה בהגזמה. גם הסופרלטיבים הפכו חיוורים לנוכח ממדי האימה, וסופרים חדי-עט חשו חסרי אונים מול המציאות המשתקת.

ועל רקע הדממה הזו הצליחו בני העם הנבחר לשמוע את הזעקה ההולכת מסוף העולם ועד סופו. את בת הקול היוצאת מחורב: "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". והם החלו לחוש געגועים לאבא, ולהרגיש את צערו פועם גם בליבם. עוד ועוד עיניים הורמו בשאלת: "עד מתי?" הם נזכרו בתקופות קדומות שבהם דורות גדלו אל תוך השעבוד ובקושי זכרו מציאות אחרת. הם נאחזו בתקוות חוט האמונה והפיחו זה בזה רוח מחודשת: הנה הוא בא, משיח צדקנו.

חודש האביב הביא אתו התחדשות גדולה מתמיד. את ההכנות לחג הפסח המתקרב ביצעו בני המלך האסורים בתחושה שבכל רגע עומדים להריץ אותם מן הבור. את בצקם לשו כשאזניהם כרויות לשמוע את בשורת הגאולה. הנה, קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה, ולחם העוני יהפוך למצה של אושר שבצֵקה לא מספיק להחמיץ מחיפזון הגאולה.

ליל שימורים. הלילה שאמר לאברהם הלילה הזה אני גואל את בניך.

ממרפסות הבתים התנגנו קושיות בנות אלפיים שנה וביקשו מענה. גלות וגאולה התקרבו זו לזו, עוד רגע קט ושני העולמות יהיו נושקים זה לזה…

כימי צאתך מארץ מצרים, גם השנה לא יצא איש מפתח ביתו עד בוקר. אפילו חרש שמע את פעמוני הגאולה מצלצלים! זה חייב לקרות הלילה – הרגיש כל בעל נפש.

חסל סידור פסח כהלכתו, כאשר זכינו לסדר אותו עמדה באוויר תחינה עזה: כן נזכה לעשותו! אנא, קומם קהל עדת מי מנה, והביאנו לציון ברינה. בהרמוניה קסומה שרנו "לשנה הבאה בירושלים", וילדה קטנה שאלה: "למה בשנה הבאה? למה לא השנה?!" וכבר התנופפו בהונות בריתחא על פסח שני וטומאה בציבור. תורת חיים מילאה את החלל.

צלילי 'נרצה' דעכו, ויקירי קרתא פתחו בדחילו בשיר השירים לדודם. נרדמו גם התינוקות, ונשמטו ראשיהם של המספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה.

הדלת, דלת הבית שנפתחה מוקדם יותר בקריאת "ברוך הבא" נשארה לא-נעולה. עיניי נעצמו. שורה נוספת תצטרף עוד הלילה לשרשרת הניסים של "ויהי בחצי הלילה". הלילה יהיה האות הזה!

אבל הלילה עבר, והמצה נשארה לחמא עניא.

מארבע הכוסות שהתרוקנו נותרו רק טיפות הדם האדום שהוטפו.

ומהחרוסת, שטבלנו בה כמנהג מלכים, נשאר מראה של משהו מ…'טמבור', שפועלי בנין ממשמשים בו.

והאכזבה הזו, מרה כמרור, שכמוה לא חשתי בעשרות שנות חיי, העלתה דמעות כמו בעיניי כמו בזמן אכילת החזרת.

והאכזבה ליוותה אותי עמוק לתוך חג הפסח.

עד שהגיעה התובנה, גם היא מתנת שמיים:

התחושות שלי פשוט התקהו. אכזבה היא התחושה שהיתה צריכה ללוות אותי מדי יום בחיי! "מצפים לישועה" הן לא רק מילים בתפילה, אלא משהו קבוע שחייב להיות חלק מחיי: הולכת לישון ומתאכזבת שהיום עדיין לא הגיע "בעיתה"; מתעוררת בבוקר ומתאכזבת מחדש, ומקווה שהיום, אם בקולו תשמעו, זה יקרֶה; מתאכזבת שעוד תינוק נולד במשפחה אך הגלות עדיין כאן; בנינו על הגג ושיפצנו את הדירה, וארון ד' "בתוך היריעה"; עבר קציר וכלה קיץ, גדלו הנערים, ונולדו גם נכדים, ועדיין לא נושענו. הקדוש ברוך הוא רוצה להחזיר אותנו אליו, הוא לא מוותר עלינו, אבל אני התרגלתי קצת למציאות האחרת, ולא, לא באמת התאכזבתי שהגיע עוד פורים, וחגגנו עוד "בת מצווה", וצעיר הילדים כבר עלה לכיתה א', ועדיין – כמה מאכזב! – לא הגיע המבשר.

התנחמתי במחשבה שהאכזבה המרה תמתק בעיני ד'.       

  •  

משפחת קואןתודה על השיתוף, כאמא, בת, סבתא וכו כ"כ התרגשתי.

חג פסח חג החירות חג האביב, הכל נקי מצוחצח רענן, ממתין לכם ילדים אהובים נכדים נפלאים.

 

חג פסח חג החירות חג האביב ואתם לא עמנו, הכל נקי מצוחצח רענן, ואתם לא כאן.

 

ובטלפון בפרטי פרטים אנחנו משוחחים איך להעסיק את הילדים, איך להכשיר חלקי מטבח שונים, מה בקערה ואיך לייצר יש מאין את הקערה, ומה מתכון הקניידלך והחרוסת, ואיך מבשלים בישול ארוך או קצר את הבשר.

 

ואתם לא כאן, ואתם בעשר אצבעות מבססים את הבתים היהודים שלכם, מתאמנים איך לשכלל את ההורות שלכם, מוצאים עוצמות חדשות בתוככם לנקות להבריק לצחצח להתכונן לחג החירות.

 

ואתם לא כאן אבל כל כך כאן, כי טפיפות הרגליים הקטנות במטבח הפסחי והמשחק בחצר מתחת לרימון בערבי פסחים של שנים שעברו מלווים אותנו גם …כאשר אתם לא כאן.

 

ובאהבה אין קץ והערכה ללא גבול אנחנו שומעים על התקדמותכם בנקיונות בקניות בבישולים ומבינים את עומק דברי חז"ל:

 

אל תקרא חרות על הלוחות, אלא חירות על הלוחות.

 

חירות רעננה שקמה ועומדת לנגד עיננו, חירות כל כך אמיתית יציבה עם כל הקושי וכל המאמץ וכל הלילות שעבדתם עמוק אל תוך הלילה לאחר שהזאטוטים נרדמו, ושעת ההספקים הגיעה על אף העיניים הטרוטות.

 

חירות שמעידה על החוסן שלכם.

 

חירות שעולה כריח הקטורת ומיתמרת עד כסא הכבוד.

 

חירות של בחירה חירות של התמודדות חירות של אמונה.

 

ואנחנו שגדלנו אתכם ולפעמים קצת חנקתי, אני האמא הדאגנית, מתוך רצון לחסוך מכם עוגמות נפש ולרכך את האתגרים.

 

ואנחנו שגדלנו אתכם והרגשנו שלא נתנו לכם כר מספיק להתמודדות העצמאית, כר מספיק לפתח שרירי נפש.

 

ואנחנו שגדלנו אתכם ולאורך השנים חשנו שהיו צמתים בהם היה צריך יותר להרפות, יותר לתת לכם להתחשל ולא לגונן ולעשות במקומכם.

 

ואנחנו שגדלנו אתכם והתפללנו עליכם והתחנננו עליכם והאמנו בכם.

 

אהבנו אותכם.

 

ושמחנו באמון שנתן בנו השם והפקיד בידינו נשמות טהורות שנזכה לחנוך אותן לפי דרכן.

 

פחד ורחב לבבנו לראות את עמידתכם באתגר המחשל עם הקטנים עם העבודה עם החל"ת עם הסגר ועם אי הסדר,

 

הייתם אי של סדר והתכוננתם לליל השימורים בכל כך הרבה מכובדות כוחות זריזות זהירות אמונה ודבקות.

 

כיצד התקדש אצלכם החג, כיצד הגדתם לבניכם כיצד ערכתם שולחנכם כיצד כבדתם את כל היקר והמהותי.

 

פחד ורחב לבבנו על עמלנו אלו ילדינו, ועל פדות נפשנו.

  •  

 

משתפת דבורה יניב

שלום וברכה,

האמת שהמחשבה הראשונה שעלתה בי על התקופה היא בדידות עצב וכו׳ אבל כשישבתי עם עצמי מצאתי דווקא הרבה מעלות נעלמות מהמצב המיוחד קודם כל קצת להשתחרר מהמרוץ המטורף שלנו לעולם הזה מה עוד אפשר לקנות ולהשיג ובא זמן כזה שהכל סגור ואומר לך עצור ותשקיע במה שחשוב באמת דבר נוסף הוא שעכשיו כמובן יש יותר זמן  לעצמנו ומשפחתינו ויותר מזה נראה לי שעד עכשיו בכלל לא חיינו את עצמינו ופשוט היינו עסוקים במה שאנו רוצים שיהיה לנו ושכדאי לנו ובקיצור שיקרנו את עצמנו ועכשיו יש לנו הזדמנות לבדוק מי אנחנו באמת ומה באמת חשוב לנו

והדבר שלדעתי חשוב יותר מהכל הוא שזו שעת המבחן שלנו כשאנחנו לבדנו בלי אף אחד על הראש ויש לנו את כל הזמן שבעולם מה אנחנו עושים עם זה ולאן אנחנו לוקחים את זה

תודה רבה על המייל כי בזכותו באמת התעוררתי לחשוב,

  •  

שיתוף – ריקי עזריאל

תובנות שעלו לי מהתקופה:

הקורונה עם כל הקושי והסבל שאנשים סבלו וזה באמת לא קל וצריך להתפלל על כל שם שיבריא ואסור לנו לזלזל בשום תפילה,ה' מחכה לשמוע כל תפילה ואין לנו מושג כמה כל פרק תהילים שלנו יכול לעזור.

* הקורונה היא" מתנה" שה' שלח לנו שנעצור מכל המרוץ של החיים,שנתבונן על עצמנו

שנכיר את עצמנו יותר לעומק,שנעשה חושבין מה תפקידנו כאן בעולם,

פתאום אין חברה ואין קניות ואין יציאות,

אין לימודים ואין בילויים,

הכל נעצר!!! ה' רוצה אותך ואותי כמו שאתם באמת בלי מסכות והצגות ומה יגידו…

רחמנא ליבא בעי,ה' רוצה אותנו עם הלב 

הוא רוצה את " האני"שלנו.את התפילות מהבית ,את החתונות עם השמחה האמיתית ובלי

ההוצאות הגדולות והריצות שמוציאות מהשלוה.

כן תשקעו בעצמכם ובעצמיותכם,

ותבינו שהעולם הזה הוא עראי כלהחיצוניות

רק ערערה והפריעה לתחושה שאנחנו בפרוזדור,

ברגע שנעצרנו מהמרוץ רק הבנו באיזו רכבת הרים ישבנו,

וזו הזדמנות לחשבון נפש- מה ה' אלוקיך שואל מעמך".

 

לחשוב על היעוד שלנו,

*דבר שני ואולי זה ההמשך שאפשר למצא זמן ללמד ולקרא דברים שתמיד רצינו רק שמרוץ החיים דחק אותנו,

לפתוח ספרי מחשבה מוסר,

וכן תחביבים שאותם זנחנו- זה הזמן!!

 

מאחלת לכולן,בריאות הגוף והנפש,

ושנזכה בקרוב לגאולה ברחמים מתוך פניות וישוב הדעת,

  •  

משתפת שרי דויד

כבר במהלך הפסח התחלתי לחשוב על הדברים הטובים שהצמיחה הקורונה:

א. התחלתנו להתארגן לפסח משושן פורים, בנחת, כל יום קצת בלי לחץ (כל שנה אנו מתחילים בר"ח ניסן)

ב. בנותיי היו עימי בבית, אחת החזיקה את התינוק, השניה העסיקה את הקטנה, השלישית עזרה לי

וכך בכל יום התחלפו התפקידים ולכולם היה כיף, קצת עזרו, קצת קייטנו, הרבה קראו צבעו גזרו והדביקו- חוויה.

ג. התחלנו ללמוד יחד הלכות שמירת הלשון, כולל כיבוד לאחר השיעור. כיום אנו ביום ה-34. אחרי פורים כל יום חילקנו ממתק שנשאר מהמשלוחי מנות, בפסח שוקולדים שווים, ועכשיו חמץ טרי טרי…

ד. אין הצטברות של ערימות כביסה, מכבסים, תולים ובו ביום מקפלים.

ה. הבחורים שלנו לומדים בבית בקול- תענוג לשמוע

ה. זכינו לענות על הרבה אמנים , קדישים וקדושה

ו. ילדינו מתגלים ביופיים= מתחשבים למרות שיותר צפוף ועמוס בבית, לומדים להתחשב, לוותר, להרפות

ז. גם מי שלא אוהב לקרוא- התחיל לקרוא. נס שישי לנו מיני ספריה בבית.

ח. חסכנו הרבה הוצאות של קניות לפני פסח.

ט. חגגנו לראשונה לאחר 20 שנות נישואים את ליל הסדר בבית- והיה אדיר, לא מתכוונים יותר בל"ד להתארח בחג המקסים הזה. הבנים והבנות כולם- הכינו וורטים- קולם נשמע במהלך הסדר וכמובן שהם היו על הבמה ונהנו מאוד.

י. לא צריך לקום מוקדם, למהר לזרז ועוד לברוח להם לעבודה.

יא. מתחברים חזק לבורא עולם ורואים בחוש שכוחו וגבורתו מלא עולם ומייחלים חזק למשיח- זה פשוט נהיה השיח בבית.

מאמינה שעוד אוסיף לרשימה דברים פשוט התינוק שלי קורא לי

תודה רבה על ההזדמנות לכתוב ולהתמקד בכל הטוב

  •  

אתי, שלום

אני רוצה לכתוב על רווח מנגיף הקורונה

לא במבט אישי, אלא במבט על כלל ישראל…

אחוזי הנדבקים בשפעת בשנים הקרובות יהיה נמוך באופן משמעותי

כי,

אנשים התרגלו להתעטש ולהשתעל לתוך המרפק.

מה שלא עשו כל ההזהרות והתזכורות במשך השנים,

עשה נגיף קורונה אחד זעיר

בתפילה לבשורות טובות

 

מנוחה ברלין

 

 

 

  •  

אני לא טיפוס שמשתתף בתחרויות ולא במבצעים..

אך הפעם משהו פנימי גרם לי להגיב??

חג הפסח עבר עלינו ב"ה מצוין

עברנו דירה שבועיםי לפני פסח כך שהעומס היה רב

אך בכל רגע כאשר התבוננתי וראיתי את בעלי והילדים שיהיו בריאים עובדים ועמלים .

עצרתי,ו אמרתי "מזמור לתודה"

זה לא מובן מאליו.

אני עברתי הרבה תקופות בחים ומתוכם למדתי ששום דבר לא מובן מאליו

  •  

משתפת שולמית אגמון היקרה.

משהו טוב מימי הקורונה?

אני הרגשתי שאני מתחילה להבין מה זה חינוך ביתי שעליו תמיד קראתי ומתחילה לחשוב שזאת היא היא השיטה….

במחשבה שניה, לא לכל אמא, צריך הרבה כוחות, אנרגיות, סבלנות ויצירתיות…אבל אני ממש נהניתי.

לימדתי את הילדים  שלי(שנתיים וחצי, חמש ושבע) לתקן חורים בגרבים ולתפור קצת ידנית, המון מיומנויות מטבח, משחקי חברה של פעם, וגיליתי שאפילו בעלי הצליח להיכנס לקטע…

תודה לה' על כל יום, אבל בינתיים אני נהנית מהחופש הזה…

  •  

היו היתה משפחה – אילה חן, בעלת המיזם "סיפור של נחת"

אבא אמא

וחמש מתוקים

 

שבכל בוקר שקמו

היו

כולם ממהרים

לחיידר, לכולל

לגן ולביהס

כי

אצלנו לא מאחרים!

 

ובצהריים

המתוקים חזרו

כולם יחד

מלאי סיפורים.

ואמא מנסה לשמוע

תוך כדי הצלחות והסירים.

ואחר כך,

 

הבן הגדול

הולך לחבירים

והבת עם השכנות

שקועה בציורים.

ואמא טרודה

באין ספור מטלות

שלא נגמרים

 

והשבת מגיע

וכולם עייפים

וצריך כבר לצאת

לאבות ובנים

ויש גם תהילים

וקריאת משניות

ורוצים לצאת בחבל

לקפוץ עם חבירות

 

והנה,

ד’ כינס את כולנו יחדיו

אם וילדים

ואפילו גם האב

ואין לחץ בבוקר

ואין עומס מטלות

(חוץ מלפסח לנקות)

לא נפגשים עם השכנים

ואין חבירות

לא יוצאים לגינה

ובכלל כמה שפחות

 

והילדים מגלים

שהם ממש חבירים

והגדולים מלמדים

את הקטנים

 

ובפסח, סחטו כולם

באחוות אחים

יום שלם

ארגז תפוזים

 

ובאותו המטבח,

בנתיים אמא בישלה

ואבא למד תורה

בנעימה

 

והיה המון צחוק

והרגשה טובה

וסיפוק

על שתיה בריאה

שלכל החג

מספיקה

 

והיה משחק משותף

ותשומת לב לכל אחד

 

ומרגישים

שאם זה לא היה

עצוב

אז זה זמן ממש מיוחד

 

ונושאים תפילה

יחד כל המשפחה

לרפואה שלימה

של כל החולים

 

ונמשיך להיות כולם בשמחה!.

  •  

משתפת רחל, בעילום שם.

מצחיק אותי לכתוב אלו יתרונות ראית בתקופה החדשה שנפלה עלינו כאשר הכל רק יתרונות. אם ישאלו אלו חסרונות אולי אני אצטרך להתאמץ.

 

אז נתחיל ככה,

 

רקע (ככה קוראים לפתיחות משעממות לספרים או לדפים מהודקים של הצגה מהדור הקודם)

 

ילדתי. כן, כשאתן שמעתן את ההכרזה הדרמתית על ביטול הלימודים והתלתן להפנים שאנחנו עומדים בפני תקופה לא פשוטה והמחלה הסינית חצתה יבשות ונחתה כאן. בדיוק אז חבקתי את תינוקי הקטן בידי והבטתי אל תוך עיניו כמו כל אמא שזה קורה לה בכל תקופה שהיא.

 

אח"כ הפנמתי את הממצאים כי בית החולים נכנס לנוהל חירום עם מרחקים בין יולדת ליולדת וארוחות בח"פ ובנפרד.

 

היה מתסכל ויצאתי מוקדם מבי"ח הביתה. (בית החלמה? מי שמע דבר כזה בטח לא כשטלזסטון היתה סגורה כזכור)

 

הגעתי לחבריה שחיכו לי בבית בלי מסגרת לימודית כשהבובה החדשה שהבאתי היתה אטרקטיבית יותר מכל המשחקים השבורים שעדין לא ניקיתי לפסח.

 

ולמה אני מספרת את זה? כי הקורונה היתה הברכה הכי גדולה שיכלה להיות לי.

 

מהלך (זה רק כי קודם היה רקע)

 

כולם בבית.

 

לא צריך להעיר אותם בשבע בבוקר. לא לרדוף אחריהם עם האוכל, לא לעקוב אחרי שיעורי בית ולא אחרי מצב הילקוטים.

 

הנס הכי גדול היה אחרי שבועיים בידוד שגם הכינים נעלמו מהאופק – לא שווה?

 

כל היום הסתובבו עם פיז'מות והררי הכביסה של ערב פסח הצטמקו מאליהם.

 

והשלוה. השלוה הקרינה לכולם עובדה שהם עבדו בשיתוף פעולה והבית, שלא ידעתי איכה יגיע לפסח, התנקה כמו מאליו והרווח הכי גדול שהם שמרו עליו והיה אכפת להם מהניקיון.

 

ואם בימים הראשונים היו מריבות הרי שמשום מה הם פסקו לאט לאט ככל שהם היו יותר בבית והרגיעה חילחלה אליהם.

 

גיליתי שהלחץ החברתי או הלימודי הוא כנראה הגורם ללחץ בבית. עובדה, אין לימודים וחברים וקניות ועבודה וכו' והרוגע והשפיות חוזרים.

 

סוף דבר

 

הלואי, הלואי שזה ימשיך.

 

תאונות הדרכים בירידה, הלחץ לקנות קשת תואמת לנעליים וחולצה תואמת לכיפה עברה מין העולם.

 

אם לא אמרתי שלום לחברה ברחוב זה רק כי לא זיהיתי אותה מאחורי המסכה

 

אני שותפה ללימודי ילדי ויודעת מה קורה איתם או כמו שכתבתי לחברות מורות על התופעה:

 

אחד רץ,

 

בצעד נמרץ

 

ולשיעור שלו גם אני מרותקת

 

אחד כל פיסקה

 

יוצא להפסקה

 

והשיחה משום מה כל רגע מתנתקת

 

אחת צריכה הבטחות

 

אחד מבקש הנחות

 

ואני את המשגיח משחקת

 

אז תדענה, מורות

 

שהאימהות השומרות

 

מתחלקות איתכן במשרה השוחקת

 

תאמינו או לא אבל אין לי שום בעיה שנמשיך בסגר עד שנגמור לגדל את הילדים.

  •  

הקורונה- היא כאן. ואיתה? מספרת בעילום שם , בשל אמיתות המקרה.

 

טבת תש"פ-

פגישה משולבת של מנהלת, ומורה מתקנת יועצת ומחנכת-

מה יהיה עם תמר? האב בחו"ל.-לעבודתו במשך רב השנה. המשפחה עברה טלטלה משמעותית בשל אובדן במשפחה.

האם מתקשה לנהל את המצב. העול מוטל על כתפי הילדה בת ה11. היא מתקשה ללמוד ובכלל , כך המחנכת בדאגה,

אם נעבור על החודשיים האחרונים, מספר החיסורים עולה על מספר הימים בהם הופיעה בכיתה. גם בימים שבאה היא מופיעה , היא מופיעה באיחור ומתקשה להשתלב.

הדאגה עוברת בין כל נשות הצוות. המצב הרגשי של הבת לא פשוט. התפקוד נמוך מאד והילדה מאבדת ענין בחיי החברה. אפילו המבחן הארצי והבוקר החברותי לא מעוררים בה ענין.

יש לעשות משהו ,אך מה? האם מסרבת להופיע ולשתף פעולה…

תוכנית עבודה נכתבת אט אט. אנו נעשה ככל יכולתנו לתת לילדה כח. במילים באכפתיות בחיזוקים. לא הכל בידינו. "אם רק היה האב בבית.."-מהרהרת המורה טובה ונזכרת בשבועות של חודש

תשרי בהם הופיעה הילדה מדי יום בשמחה מסופקת ומרוצה. אבא בבית-כך היא באושר. כשהוא בבית הוא מפנק אותנו…

 

 

*מילאת כבר את הד"וח לבקשת 04 בשביל שרי,

 ספק שואלת ספק נאנחת אהובה רכזת ההוראה מתקנת. אינני יודעת כיצד להתגבר על הערימה הזו , מחזירה טובה המחנכת באנחה משלה. הן יושבות יחד אהובה וטובה מנסות ךמלא את השאלון הכמעט בלתי עביר. התוצאה העולה מריכוז הדיווח עגומה.

נראה שהקשיים הרגשיים בתוספת הפרעת הקשב החמורה שלה

גרמו לה להכנס למן אדישות שכזו. החיסורים רבים. וגם כשמופיעה נראה כאילו גופה כאן  וליבה… במרחבים… הרחק מכותלי הכיתה.

שוב עולה הדאגה הכנה, כמה חשוב לבת בגיל זה להיות מעורבת לחוש שייכת. ךהגיע ללוויות הצלחה.

שוב נבנית כאן תוכנית עבודה. ונסיון בצעדים קטנטנים כמעט בלתי נראים נכנסת שרי לאט לענינים. פעם בפעילות פעם תשובות לש.ב. אבל הדרך עוד ארוכה … שוב נאנחת ההמורה.

כל כך רוצה היא לראות את בנות טיפוחיה מאושרות ממצוות את עצמן. מסופקות ומחוברות.

 

כח בניסן-היום החמישי ללמידה מרחוק.

 הקווים קורסים הבנות לא מתיאשות. המורה טובה מוצאת את עצמה כבר עייפה מנסה תמרן בין התלמידות הזקוקות לסבלנות ולעידוד במשימה הכמעט בלתי אפשרית הזו.לבין הילדים בבית שזקוקים אף הם לדברים  אלו בדיוק . הלימודים מתנהלים במרץ..

קריאת שמות בוקר: -"שרי?" ספק שאלה ספק קביעה-"אני כאן המורה""

כבר בוקר חמישי ברצף במשך כל השיעורים. היא נמצאת. מתחילה ועד הסוף דואגת להיות בענינים מבקשת הסבר נוסף כשאינה מבינה ושולחת ש.ב אותם היא ממלאת בעמל רב ובסיפוק גדול. 3 שיעורים קצרים ביום זה מצוין בשבילה.היא כמו כולם שותפה לחוויה ומתפקדת לא פחות טוב מחברותיה. שוב שרי היא לא הנחשלת היוצאת במשך מחצית מהשיעורים להוראה מתקנת וביתר הזמן בוהה משועממת היא שותפה!

גם תמר משתתפת מדי יום מאושרת מסופקת. אבא בבית היא מספרת עוד לפני שנשאלה. הוא לא יכול לטוס חזרה.

המצב הכלכלי אולי קצת קשה אך נוכחותו של אבא שוה הכל..

טלפון ליועצת המסורה בבית הספר ,'התוכנית מבוטלת לעת עתה' ! אבא בבית הילדה פורחת..

 

עוד ידובר רבות על ימים אלו על ההשלכות על האתגרים על הקשיים שלא יסתיימו כשיחזרו לשגרה.

אך יהיו גם כאלו שיזכרו את הימים האלו בגעגוע הם קבלו את הזדמנות חייהם.

ומי יודע אולי ימים אלו יתנו להם את  הכח, את התקוה שאיבדו לימים טובים יותר!

 

 

בשולי הדברים:את הרעיון של התחרות קראתי לפני כמה ימים. אך העומס של הלמידה הטלפונית אותה אני מעבירה בשילוב הבית הבוך ב"ה. לא נתנו לי רגע של מחשבה. הערב, יום אחד אחרי התאריך סיימתי שיחה עם אמא של 'שרי' (שם בדוי כמובן) סיפרתי לה כמה מרגש אותי התפקוד המדהים והמפתיע של ביתה. האם הייתה מאושרת והאמת שגם אני. חשבתי עליה ועל עוד כמה תלמידות יקרות ואהובות שפורחות ומאושרת עכשיו דווקא ובגלל… ישבתי ליד המקלדת וזו התוצאה. .

מה מקרינה הקורונה???/גילה פויכטוונגר

 

נקרתה קורונה על דרכינו

ממש באמצע שיגרת חיינו,

 

והיא כה מוחשית ומשתלטת

בכל תחום – עוצמתה מורגשת,

 

שאלות – היא לא שואלת

גם תשובות – אינה נותנת,

 

כה מזערית, אינה ניכרת

אך עוצמתית ומסחררת,

 

וכקוטן גודלה – כן עוצם השפעתה

מה שהיה – לא יהיה עוד מעתה,

 

וההגה – בו החזקנו תמיד בלי להרפות לרגע

הישאיר אותנו חשופים לכל פגע,

 

להיות כה מובלים – לא מורגלים

מתלמדים מחדש, בלא מעט חשש,

 

מפתיע, מענין, גוונים שלא הכרנו

ספר מתח, שבלי לכתוב – כתבנו,

 

ממציאים את עצמינו מחדש בכל יום

מגלים תגליות בלי סוף והמון,

 

ובלי שלכך נהיה מוכנים

שינויים עצומים – דבר כל יום – מתרחשים,

 

 

המשפחה חזרה למקומה המקורי

עיקרית, ראשונה ואין לה שני,

 

'רעשי הרקע' נדמו באחת

והנה למולינו הבן גם הבת,

 

כאן בפנים יהלומים מתגלים

היו כאן תמיד, מאחורי מסך מתטשטשים,

 

הם לפתע במה מוארת מקבלים

רק הם עליה כרגע המופיעים,

 

אור זרקורים, מאיר כברקים

הנה כה טוב וכה נעים,

 

יכולות מתגלות, איכויות לא פשוטות

כולם מתגיסים ולאתגר – נותנים כוחות,

 

וגם ברגעים שהרמקול חורק

זה כועס וזה צועק,

 

ההופעה עדין מרשימה, מרגשת

את האמת היפה של חיינו מחזקת,

 

כי במיכלול של כל האירוע הזה המדהים

יצאנו גדולים, מחוזקים, מאוחדים,

 

אז-

תודה לך קורונה שאלינו הגעת

מאת הבורא – לנו נועדת,

עיניים לפתוח, לב להעצים

זו חויה שחווים רק פעם בחיים.

 

 

סל של שפע/ציפורה נוסבוים

לא כך דמיינתי את חופשת הלידה שלי…

 

לפני חדשיים בסוף שבט, ה' ברך אותי באוצר יקר – זכיתי לחבוק את ביתי השביעית )כן, כן כולן בנות(!

הספקתי לנוח בבית החלמה ואפילו להגשים את תחביב הצילום שלי ולצלם סידרת צילומי ניו בורן לקטנה )התמונה מצורפת(, ואז סערת הקורונה הגיעה לארץ

לחזור הביתה עם זערורית ,לתוך כל הבלגן ,לא היה בתכנון שלי .אני אוהבת שקט ליהנות מספר טוב ומשעות של פרטיות ואינטימיות עם התינוקת. )בלידה הקודמת הייתי עסוקה בסחרחרה של תאומות והפעם הייתי בטוחה שיהיה יותר קל(

חשבתי שיהיו לי לפחות שבועיים אחרי פורים של שקט ומנוחה.

אז חשבתי…

מיד אחרי פורים כל החבר'ה ביום )לא( בהיר נשארו בבית.

אחרי השוק הראשוני החלטתי להפוך את זה לחגיגה.

יש לי גדוד בנות וזה עוד הרבה זוגות ידיים.

בכל פעם שהנסיכה מצייצת יש מי שתרוץ להרים אותה!

יש מי שעוזרת לחתל, לאמבט, להלביש ולהרגיע.

לי נותר )כמעט( רק להאכיל

אה… כן, וגם לבלות איתה את הלילות.

אך אפילו בלילה התגייסו הגדולות למשמרות והתנדבו להיאשר ערות עם הבובה כשצריך.

פינוק אמיתי, שבזמן לימודים לא יכלתי להרשות לעצמי…

ובבוקר? אין צורך לקום מוקדם ולארגן ללימודים כך שיכלתי להשלים את שעות השינה החסרות.

אני לא מדברת על ארוחות, כביסות ועזרה עם הקטנות.

היה צוות שעזר להשתלט על העניין!

 

כך אני יכולה לחפוש יחד עם שבע אוצרות מדהימים.

לחזק את הקשר עם כל אחת וגם בינהן התהדקו הקשרים.

והקטנה וודאי הרוויחה לשהות  יחד עם אחיותיה במשך כל היום.

אז אכן, רוגע ושקט שרציתי לא קבלתי, אז רציתי את מה שקבלתי.

וקבלתי הרבה!

ה' שלח לי טנא של ברכה!

בס"ד

ובכן, יתרונות תקופת ה"קורוניישן"

 

בבית

  1. לזכות להתפלל במנין ולענות "אמנים" בלי סוף. (דרך החלון, כמובן…)
  2. לנסות מתכונים חדשים לצהלת הילדים ולאמץ אותם בחום של גז או תנור…
  3. להכין מתכונים אהובים וישנים מהימים שהייתי צעירה ומשקיענית והיצירתיות שלי זכתה לבוא לידי ביטוי.
  4. להצליח להגיש ירקות חתוכים בכל ארוחה (טוב נו, כמעט…) לי ולמשפחה.
  5. לפנק את האחיינית (המעריצה שלי) ברעיונות מהקיטנה הביתית שלנו דרך הטלפון.
  6. לצלם ולתעד חוויות משפחתיות מדהימות שיתאגדו בעז"ה לאלבום עם כתר מלכותי…
  7. להקדים הכנות לשבת ולקבל אותה סופסוף יותר מוקדם ויותר מכובד מתמיד.
  8. לדבר בטלפון עם כל התלמידות (חלום של שנים).
  9. לקבל מהן טלפונים מתגעגעים. (יש כזה דבר?)

 

עם בעלי

 

  1. להתרגש מהמראה של בעלי עטור טלית ותפילין. (פעם ראשונה בהיסטוריה!)
  2. לגלות את המסירות שלו לתורה ולתפילה, לרוחניות ועבודת ד' גם במסגרת הביתית.
  3. לדבר איתו אל תוך הלילה בלי לדאוג שיש מחר כולל ואולי אגרום לו להיות עייף.

 

עם הילדים

 

  1. להנות מהדבקות בתפילה של בני הגדול שתמיד מתפלל בת"ת או בביהכ"נ.
  2. לחוות בקרים רגועים בלי אוטוסטרדה וילדים שמתעופפים ל4 קצוות העיר, משאירים אותי רק עם נקיפות המצפון.
  3. לחוות צהרים נפלאים בלי לחבוש כובע שוטר או בגדי עני המחזר על הפתחים ומתחנן שיכינו שיעורים.
  4. לחוות ערבים נהדרים והשכבה מחויכת בלי השאלה הנצחית "איך יהיה לך כח להקשיב מחר למורה?"
  5. להצליח ליישם לפחות חלק מהמטרות שהצבתי לעצמי בדרך לאימהות הנחשקת.
  6. לנהל ליל הסדר משפחתי בקצב המדויק לנו.
  7. להדר במצוות "והגדת לבינך", ולספר להם כל החג על הניסים הנפלאים שהיו במצרים.
  8. לצפות בחוה"מ בהצגה מצחיקה של 10 המכות בביצוע הילדים – כי ממילא אין לאן ללכת.
  9. לגלות אינספור כשרונות וכישורים באחים שנאלצים "לגור זאב עם כבש" עוד לפני שהגאולה הגיעה.
  10. לנסות לקדם ולהחכים אותם בדיוק בנקודות שכל אחד צריך.
  11. להעצים אותם בתחושת שייכות לעם המאוחד שלנו והמוסר נפשו על כל מצוה ומנהג.
  12. למלא אותם באמונה בהנהגת ד' הנגלית עלינו עתה במלוא תפארתה.

 

עם הקטן בן השנה וחצי

 

  1. לשנן איתו פסוקים מהתפילה ולעקוב בהנאה גלויה איך הוא קולט מילים חדשות.
  2. להתרגש לשמוע אותו קורא בחלון "אמן יהא שמיה רבא" בשפה תואמת גיל לחזן שלמטה.
  3. לזכות להיות זו ששומרת על ההגיינה שלו 24/7 במקום המטפלת במעון, מסורה ככל שתהיה…

 

עם המשפחה

 

  1. לדבר עם חמותי העסוקה בעולם כשעה (וואו, עשיתי את זה) סופסוף כמו חברה,

כי אני משערת שיש לה עכשיו זמן יותר ממני.

  1. להיות רגועה שהשנה אמא המסורה לא עובדת קשה בחוץ ב3 משמרות וחוזרת לנקות לבד את הבית הענק לפסח.
  2. להיות רגועה שהשנה אמא המשקיענית לא עומדת ועובדת יום וליל כדי לארח כ"כ הרבה אנשים בחג והיא תוכל לנוח.
  3. להשתתף בחתונה מצומצמת של 10 נשים ולהרגיש את השמחה הפשוטה שמצליחה להוריד לך דמעות.

 

כללי

 

  1. להמשיך ולטוות חלומות לימים הבאים, שנהיה בריאים, מעול זר משוחררים, וכמובן מאושרים.

 

 

האמת שיש עוד, אבל הגעתי למנין ל"ב, וזה בהחלט מלבב !!!!!!!!

תודה אתי, על הדירבון להעלות את הדברים על הכתב, היה כיף…

תגובה אחת
  1. מירי הגב

    ווואו אילו יצירות מהממות
    ותודה לקריאת כיוון שבימים כאלו עמוסים המכון ממשיך לפעול, לתרום, מתוף תחושת שליחות של עזרה וסיוע.

השארת תגובה