האמנם שלומית בונה סוכת שלום?

האמנם שלומית בונה סוכת שלום?

 

האמנם גם השנה שלומית בונה סוכת שלום?

נעמי שמר, כתבה את שיר הילדות התמים והיפה הזה, לפני כמעט יובל שנים. מאז, מים רבים זרמו, שירים הושרו וקורונה אחת פרצה בעוצמה לחיינו. הקורונה עוד כאן, מחוללת שמות בכול התחומים, פוגעת ללא אבחנה, ומפרידה לא רק בין חיים למוות. מהכול, בחוויה שלי, סוכת שלום רחוקה מתמיד. הקורונה, כרגע לא בידינו. פריצת דרך משמעותית עדיין לא הושגה. אבל אולי השלום, האווירה ומערכת היחסים, כן יכולים לחזור לשליטתנו?

נעמי שמר, בחרה במוטיבים של: “סוכת פלאים”, “סוכת שלום” ואפילו שמה של הגיבורה: שלומית, מלמד על מהות החג: שלום.

הסוכה, כסימבול לשלום, מוזכרת בתפילות לאורך כל השנה, הן בתפילת ערבית והן בתפילות שבת:

” הַשְׁכִּיבֵנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ לְשָׁלוֹם

וְהַעֲמִידֵנוּ מַלְכֵּנוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם

וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְלוֹמֶךָ“.

והתפילה מסתיימת במילים:

וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת רַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם

בָּרוּךְ אַתָּה ה’

הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם”.

גם התפילה אותה מתפללים כאשר נכנסים לסוכה היא על השלום:

בחג הסוכות, אחת המצוות המהותיות היא נטילת ארבעה מינים

“וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים” [ויקרא, כ”ג, מ’]

כל מין מארבעת המינים מאופיין בתכונות ייחודיות ושונות במהותן, המהוות משל לסוגי התנהגות המאפיינים בני אדם. האתרוג- יש לו טעם וריח, משל לאדם שגם לומד וגם עושה. הלולב [מעץ הדקל, תמר], יש לו טעם ואין לו ריח, משל לאדם שלומד אך אינו מקיים. ההדס- יש לו ריח אך אין לו טעם, משל לאדם שמרבה לעשות. ולערבה- אין ריח ואין טעם, הנמשל ברור.

אך, בלקיחת ארבעת המינים, התנאי הוא, שהם יהיו מאוגדים.. בלי אחד המינים, המצווה אינה מקוימת בשלמותה, ולא משנה מהו המין החסר. כלומר, אין יתרון של מין אחד, על פני מין אחר.

זהו סיפורו של חג הסוכות, ואולי של העם היהודי.

אבא שלי, שהוא אדם חכם עם ניסיון חיים, מנחיל לנו מילדות, כי בכול ציבור יש ציבו”ר = צדיקים, בינוניים ורשעים. החכמה היא לבחור במה להתבונן, להתנהג ולהשתייך.

גם האושפיזין הבאים כסדר לסוכה, מסמלים את השלום, על אהרון הכהן נאמר: “אוהב שלום ורודף שלום” [אבות, א’ ].

לפני שבוע, ביום הכיפורים, קראנו על שני השעירים שהכהן הגדול היה מקריב, אחד מתוכם “השעיר לעזאזל” שבמהותו כפר על עוונות עם ישראל, אם עשו תשובה והתחרטו על מעשיהם.

” הפציינט המזוהה” מהווה גם היום, תמרור עבור כולנו. הוא אולי שחור, מאיים, הודבק ומדביק בקלות, נוח להשתלח בו, להשליך עליו.

אבל גם הוא, ככולנו, חלק מציבו”ר, חלק בלתי נפרד מארבעת המינים.

“שעיר לעזאזל – בן זוג ילד או הורה הנבחר ע”י יתר חברי המשפ’ לקבל על עצמו את האחריות והייצוג של עיוותי המער’ המשפחתית. השעיר לעזאזל מזדהה עם התפקיד המוטל עליו ומתנהג בהתאם למצופה ממנו (מילון מונחים לטיפול משפחתי).   ווגל ובל הגדירו את הביטוי ‘שעירות לעזאזל’ כצורה של פתרון קונפליקט בה מותקת תשומת הלב מהקונפליקט בין ההורים ומתמקדת בהתנהגותו הבעייתית של אחד מבני המשפ’.  לפי פרייזר לשעירות לעזאזל פונקציות פסיכולוגיות, אישיות או חברתיות המהוות מעיקרן טהרה”.

היסטוריונים מתארים, כיצד במצבי משבר מתנתקת האגרסיה ממקור המצוקה האמיתי כלפי מיעוטים, המשמשים שעירים לעזאזל [יהב, ר. (1994). הילד נושא הסימפטום כמשמר התא המשפחתי – סקירת ספרות. חברה ורווחה, כרך י”ד, 313-328]

הדעה המוקדמת יותר ונשענת על תיאו’ דינאמיות, לפיו הילד הוא קורבן פסיבי של מזימה משפחתית לא מודעת, היוצרת ילד עם סימפטום. פרמו טוען שלתפקיד שניתן לילד אין ולא כלום עם טבעו ועם אישיותו. לדעת ווגל ובל הילד שייבחר מבטא את הקונפליקטים הפסיכולוגיים הפנימיים והחברתיים של המשפ’.  [שם]

וזה מזכיר לי את הקטע שפרסמתי כאן , בחג הפסח האחרון: “אני בני ברקית גאה” [https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=4666] בו רק עירי, ב”ב, היתה נצורה.

כולי תפילה כי הפורש סוכת שלום, יפרוש אותה עלינו, אחרי שנבנה את סוכת השלום בתוכנו.

 

השארת תגובה