למה נעמה לא שיתפה את אמא שלה במה שקרה?

נעמה הפסיקה לאכול.
פעם היא הייתה משתתפת באופן פעיל לא רק בארוחה אלא גם בהכנות אליה,
אבל כבר כמה ימים שהיא "תעזבו, אני בלי תיאבון",
וכשכבר כן יש לה משהו בצלחת – היא עסוקה לסדר את המזון בצורות גיאומטריות.
אמא שלה לא הייתה מדי מודאגת. אז לא אוכלת, מה קרה?
התיאבון יחזור לה.
בינתיים היא אולי מנסה דיאטה חדשה,
אולי יש לה וירוס,
ואולי בכלל טרנד חברתי שיחלוף בשבוע הבא….
רק אחרי תקופה שבה מצבה של נעמה הידרדר עוד,
וההורים שלה הלכו להתייעצות,
הם הבינו שהבת שלהם חוותה טראומה.
•
שלוימי בן התשע נכנס הביתה בשקט, שלא כדרכו.
הוא מיהר מיד לחדר, ושם הסתגר במשך זמן ארוך.
כאשר אמא שלו נכנסה לראות מה שלומו היא גילתה ילד יושב על המיטה ובוהה.
היא ניסתה לתשאל אותו, אבל הוא לא ענה.
בתחילה רק השפיל את ראשו, אבל כאשר התיישבה לידו ונגעה בכתפו
הוא פרץ בבכי היסטרי וברח לחדר אחר.
אמא של שלוימי הייתה מבועתת.
התגובה הייתה כל כך לא אופיינית לו.
מה קרה לו? מה עליה לעשות עכשיו???
•
את אמא של בנימין הכרתי בהשתלמות בבית המורה.
כשדברנו על בעיות תחושה היא "נצלה את ההזדמנות"
לשאול בן בנימין בן השמונה
שממש לאחרונה התחיל לפתח בעיות תחושה קשות:
התוויות פתאום מציקות לו, הוא מחליף הרבה בגדים
הוא מתגרד באי נוחות ומתקשה להרדם.
האיתות שהדליק לי נורה אדומה היה הגיל שלו
לעומת התחלת התסמינים.
בעיות התפתחות כמו תחושה לא מתחילות בגיל שמונה.
הן לרוב מזוהות או מדווחות בגיל צעיר הרבה יותר.
מה קרה פתאום?
מה גורם לו לאי נוחות תמידית המתבטאת גם בבעיית תחושה???
•
כמו שהבנתן, המשותף בין המקרים הוא מחד חוסר האונים של הילד ושל ההורים
לצד רגשות מורכבים כמו דאגה, לחץ, פחד, חוסר אונים אוזלת יד ועוד.
ובעיקר סימנים שיכולים להיות מוסברים באמצעות מגוון סיבות או גורמים
אך, במקרה הזה, מוגנות הוא המכנה המשותף.
אז איך נדע לא להשליך הכול על "מוגנות"
ומאידך, איך נדע לשים לב ולהיות רגישים ולא להתעלם מאיתותים???
•
הורים אמורים לשים לב לילדיהם ולראות אותם "באמת" בכל עת.
נוכחות הורית אינה קלישאה, היא חובתנו או ליתר דיוק זכותנו.
הורים צריכים לעקוב אחר הילד, אחר גופו, אחר התנהגותו [הלשון היא ילד אך האמירה היא גם לילדות, כמובן].
איתותים לשימת לב:
כל התנהגות נבדוק אם היא שונה מהסטנדרט ומהמזג הרגיל של ילדנו, אין לרוץ ולאבחן כל קושי טרי וגם לא לייחס את כל ההתנהגויות לנושא זה. זוהי רשימה כללית לא כל התנהגות מלמדת על פגיעה. תשאול נכון, טיפול נכון, רגישות ומעקב יסייעו ליצור אינטגרציה בין כל פרטי המידע ולהבין יותר. בכל מקרה, לא להיות בהיסטריה כי היא רק תחמיר את כל הסימפטומים ועלולה לגרום לנסיגה נוספת.
יש לבחון בעיניים מאוזנות, ערניות ופקוחות אך לא היסטריות ולהתייעץ בשעת הצורך באופן פרטני.
יש לבדוק האם הילד מסתגר בשונה מהמזג הרגיל שלו.
האם הוא עצוב יותר מהרגיל?
מדוכא? לא יוזם, מכונס בתוך עצמו, חש ריקנות, בדידות, חוסר ערך.
מתפרץ, צועק, מקלל, זורק חפצים, ומתנהג באופן אלים ללא סיבה ניכרת לעין?
האם מתפרץ פתאום כלפי דמויות סמכות?
האם מתקרב באופן מוגזם ושונה מתמיד לדמויות מסוימות או כלליות?
קרבה יתירה או פחד מוגזם צריכים, כמו כל התחומים, להיבדק.
כל שינוי אחר במצב רוח.
יש לעודד כל הזמן לשתף במה היה היום,
לבחון תגובות,
מבע עיניים,
הפרעות בשינה.
לשים לב: האם נוגע בעצמו – נסיגה [בגיל 3 זה תקין, אם נגמל מכך וחוזר, יש לבדוק מדוע],
האם יש הרטבה-רגרסיה,
האם הילד מסתיר משהו בעת רחצה, מקפיד יותר שלא יהיו איתו או נחשף יותר [לא בגיל ההתבגרות שאז הקפדת היתר- טבעית ומותאמת].
האם יש לו חרדה עם אנשים מסוימים, בזמנים ובמקומות מסוימים.

סיוטי לילה,
ירידה בתאבון,
שינוי קיצוני בצורת האכילה,
טקסים באוכל [פתאום חותך את האוכל בצורה מדויקת, שיטתית ומסודרת]
וירידה בלימודים.
אמא של נעמה משתפת:
תהליך הטיפול היה ארוך ומורכב,
כי עברה תקופה ארוכה עד שהבעיה התגלתה.
אמא של נעמה אכלה את הלב על כך שהיא לא קראה את האיתותים בזמן,
ועל כך שנעמה לא הייתה מספיק פתוחה לבוא לספר לה.
בסוף למדה אמא של נעמה לסלוח לעצמה וללכת עם המבט קדימה,
אבל חשוב לה מאוד להעביר את המסר לכל אמא:
אל תעצמו עיניים!
אל תתנו ללחץ החיים לפטור אתכם מערנות;
אל תתנו לחוסר מודעות לעשות שמות אצל הילדים שלכם;
אל תתנו לערוצי תקשורת חסומים לנתק ממכם את הילדים;
אצלי זה קרה – אנא, שאצלכם זה לא יקרה!

הערכה להורות ומוגנות – כי מניעה חשובה מכל טיפול!

הערכה תדריך אתכם ההורים לשים לב לאיתותים אצל הילדים,
ויותר מכך: היא תדריך אתכם כיצד ליצור אווירה חמה וקרבה רגשית אל הילדים שלכם,
כדי שהם ישתפו אתכם בכל מה שקורה להם, לטוב ולמוטב!
ילד שמשתף את ההורים שלו בכל מה שעובר עליו,
וגם באי נעימויות קטנות וחולפות –
הוא ילד רגוע יותר, שמח יותר, ובריא יותר בנפשו!