למה בציבור שלנו צריך לדבר על זה?

בס"ד

משתפת בסיפור טרי משבת בבוקר-
אלישבע שלנו, בת הארבע, בקשה להצטרף לתפילה לאבא ולבנים.
זו היתה הזדמנות נהדרת שלי לשנן, גם בגילה הצעיר, ולחדד מודעות.
אלישבע מותק, את נמצאת כל הזמן עם אבא ואם שמואל יוצא איתך החוצה
את איתו ואת לא הולכת לבד לשום מקום.
בטח, אמא, אני רק עם אבא ושמואל.
יופי, אלישבע, גדולה!
ואם מישהו בא אליך ורוצה לתת לך סוכריות, וופלה, שוקולד או ממתק אחר?
אני אומרת לו תודה רבה.
אלישבע, ממתקים זה מאוד טעים וכיף לאכול. אני מבקשת שאם מישהו רוצה לתת לך
תשאלי את אבא רשות לפני זה.
למה, אמא?
יש אנשים לא טובים שנותנים ממתקים לילדים ואחר כך עושים להם דברים שאסור לעשות.
אמא, זה לא ערבי האיש שמחלק ממתקים. אם הוא בבית הכנסת הוא בטח צדיק, הוא מתפלל עם אבא בבית הכנסת.
הדיאלוג לא תם וגם ההכנה והתפילה לא. זהו הקונפליקט של כולנו: איך להכין מחד ככל יכולתנו ומאידך, לא להלחיץ ולא לנפץ את הטוהר. האוויר נלקח ממני כי זה כל כך מורכב בטח בגיל הזה, להכיל את המורכבות של "גם וגם". כמובן, שזהו גיל צעיר לתפיסת המציאות המורכבת וחובת השמירה חלה עלינו, אם כי יותר מהשלחתי בעדינות, שיש אנשים שנראים צדיקים כמו אבא ואפילו בבית הכנסת והם לא באמת אנשים טובים ולכן תמיד צריך ללכת לאבא….
אז למי וממי מוגנות?
רב המחקרים מדברים על פגיעות בתוך הסביבה המוכרת, ל"ע. קרובי משפחה ואנשים מכירים שטוו רשת מוקדמת. ויש גם מקרים רבים של פגיעות אקראיות של אנשים הנראים אנשי שלומנו המנצלים את תמימותם של ילדנו ובחסות טוהרם מנצלים זאת ופוגעים בהם.
א. המוגנות רלוונטית לכל אחד ואחת, מכל גיל.
ב. המוגנות רלוונטית מכל אחד ואחת, בכל גיל.
אנו לא יודעים מי הוא התוקף ואין לנו פרופיל הנותן אפשרות לזיהוי ולכן תפקידינו הוא לתת כלים לילדנו לזהות התנהגות לא תקינה המעוררת נורות אדומות.

יש הכנה לשמירה מאנשים מוכרים. בקטגוריה זו תמיד ניצור השוואה: נכון שהאיש דומה לאבא ואבא צדיק, אבל גם מאנשים כאלו צריך להיזהר ולא לאפשר להם לעשות מעשים שהלב שלך אומר לך שהם לא נכונים [ואני מפרטת בשפה המותאמת לביתינו מגוון דוגמאות רלוונטיות]. אומר לילדים: רוב האנשים צדיקים וטובים, אבל יש אנשים שנראים צדיקים ממש כמו אבא , כמו השכן ואולי אפילו כמו הרבה ובאמת פעם היה סיפור לילד אחד בחיידר אחר עם הרבה שלו…..אמשיג את הקונפליקט ואתן גם כלי עזר למניעת הצפה, חוסר אונים וחוסר שליטה. כך, אבטיח לילד שתמיד אאמין לו, תמיד אקשיב לו, תמיד אשתדל להגן עליו, "יש כלים לתפוס אותם ולהעניש אותם אפילו שהוא נראה צדיק. והאמת שזה קשה לחשוב על זה אבל זה קורה ועצוב".
אני גם אוהבת לדבר עם ילדיי שמהקבצן ההוא המוזר שבקצה הרחוב אני לא מודאגת, כי כולם מבינים שאליו לא מתקרבים ומבקשת מהם למנות עוד אנשים שהם יודעים להיזהר מעצמם. ובשיחה "על כוס שוקו" אדגיש את חשיבות השמירה מאנשים שנראים טובים ו"רגילים". בבחינת עזור לי להישמר מאוהבי כי משונאי אשמח כבר בעצמי.
בנוסף, חשוב להכין את הילדים לפגיעות אקראיות: הן פגיעות של ילדים בילדים והן פגיעות של מבוגרים או קטינים בילדים קטנים.
היום ישבתי עם ילד מכינה שכבר בשנה שעברה לאחר שנגע בחברי הגן, הבנו שמישהו "טיפל" בו. לצערנו, ההורים שהופנו לטיפול מקצועי והבטיחו שהם עושים זאת, זכו למנת יתר של אמון והכלה וניצלו במידה מסוימת את אמוננו והלכו ל"טיפול דמה" שבעיני הזיק יותר מהועיל. במפגש שהתקיים, כאמור, היום ספר הילד שאם מישהו יגע בו הוא יגיד את זה לאמא או למנהל. הוא לא הכיר את כלי הנשק – צעקות. כלומר, הוא ממש לא מוגן.
המשותף בין המקרים הוא לא התחכום של הפוגעים אלא חוסר הכנה ומודעות של הילדים.
או במילותיו של השוטר שחר אהרון מיחידת הסייבר במשטרת ר"ג: "לצערי כל יום קורים מקרים כי הילדים תמימים, הולכים לבד ולא יודעים מה לעשות אם מישהו קורא להם, מציע להם פרסים, ממתקים או מבקש עזרה".
לכן:
חסד עושים בבית.
לא מראים למבוגר איפה המקלט, הדירה, חדר זבל, משפחת כהן.
לא הולכים לבית של אף אחד [גם אם הוא נתקע, אתם לא עוזרים לו]
לא פותחים דלת לאף אחד.
לא מרשים לאף אחד לעשות משהו לא צנוע וגם לא להראות משהו לא צנוע.
צועקים, בורחים, מספרים אם משהו קרה.
נזהרים ממקומות ריקים.
לא שולחים בנות לבד!
נזהרים מבתי כנסת, חדרי ספח, שבת בצהריים זמן רגיש במיוחד.
בנופשים ובחתונות ממנים אחראיים.
לא משאירים לבד ילדים בשום מקום.
מציידים אותם בטלפון מתי שאפשר.
מלמדים אותם לשמור על גופם ולהקשיב לליבם.
לאומר לא ובצעקות חזקות [תאטמו חלונות לפני הסדנה].
מלמדים אותם את הרגישות לקבלת מתנות, ממתקים, פרסים ויחס ידידותי מידי של מבוגרים.
ומתפללים לס"ד ושמירת אלוקים תמידית עלינו ועל ילדינו.
בשל רגישות הנושא, אנו מודעות למגוון התחושות ורוצות לתת לך מקום.
את מוזמנת להגיב, לשאול, לשתף בתחושות ולבקש מענה במייל הזה.