מאז שאגם ברגר שבה
[ואמן שישובו כולם],
אני חושבת לעצמי-
כמה זה מזכה ומחייב בו זמנית.
אם היא עברה את שעברה, ובכול זאת שמך, לא שכחה.
ברוחות הזעף, זעם וצוקה, כשמאין
[היפוך אותיות אני וגם כאן ]
עם עבודה על אמונה, שואבת חוסני.
ביקשתי ליצור לי תזכורת ענודה על צוואר
וחרטתי בדם, יזע ותימרות עשן:

"בדרך אמונה בחרתי"

עם לב קטן וחתימתי.[התמונה למטה בלי הכיתוב]
בבוקר, לצד מודה אני, ענדתי
מחויבות לבחירה בחיים שיש בהם,
למרות ולצד הכול.

אתמול, היה לי סיפור כמעט הזוי:
ישבתי עם מספר חברות,
הן התעניינו בתליון ובעיקר
בתוכן.
תוך כדי שיחה, בלי שום התראה, השרשרת
[מזהב עם סוגר מצוין]
נושרת ממני בעדינות…
הן מייד מסמנות: "זו העין הרע שלנו"
ואני מרגיעה, יש לכולנו, עין טובה.

בלילה, עשיתי הליכה
וכששבתי הביתה, גיליתי שרשרת זהב ענודה, אך-
ללא התליון 🙁
הייתי בהלם, גם מצירוף המקרים.
ובעצב גדול,
מאובדן משהו כ"כ משמעותי לי.
ובעיקר, התעסקתי בשאלה:
מה קורה כאן?
מתוך כל חפציי, בדיוק זה?
בדיוק עכשיו?
מה האיתות?
מהי קריאת כיוון המכוונת אלי>>>>

מכיוון שאת ההליכה עשיתי במקום רחוק, לא נגיש, חשוך
לא יכולתי לשוב, לחפש…

הבוקר, תוך שאני נעה בין שמחה
שהשליך חמתו על עצים ואבנים,
לבין, האם אמונה שענודה בחוץ
הגיעה זמנה להיכנס ולהיות יותר מופנמת?
חשבתי על אגם, על קולה הצלול,
הטהור. ואולי, שדווקא עכשיו,
אני יכולה לעלות שלב
ולדעת, שלא משנה מה תלוי על צוואר,
לא אתייאש מהרחמים.
כתבתי, בבחינת, האמנתי כי אדבר.
בתפילה, שלא נבוא לידי ניסיון ובוודאי לא לידי ביזיון.
אם יש לך מחשבות / תובנות נוספות

מוזמנת לשתף אותי.
 לנשים שרוצות יותר קיימות גם סדנאות.