ברוכים הבאים לפורום שלנו
פורום לאנשי מקצוע והורים עם א. רוזנצוייג מאבחנת דידקטית ומנחת הורים וצוות רב תחומי
אתם מוזמנים כבר עכשיו לשלוח אלי את שאלותיכם באופן מפורט ומקיף ככל הניתן, ניתן לצרף דוחות (כמובן בשינוי פרטים).
החומר יישלח לאנשי המקצוע, יעובד ומוגש כשירות עבורכם. דיסקרטיות מובטחת!
השירות לא ניתן כתחליף ליעוץ אישי – מקצועי והוא באחריות השואל בלבד!
בברכת הצלחה, אתי רוזנצוייג וצוות הפורום
טופס פניה לפורום
להקשיב לקשב
שלום אתי
אפשר לשאול משהו בקשר לקשב וריכוז?
בני בן ה-8 בכיתה ב'
לומד מצוין
אין תלונות מצד בית הספר
אחרי מכינה א' סירבו לקבל אותו לכיתה א' בת"ת שבו למד
טענו שאינו קורא היטב
בת"ת אחר בחנו אותו וקבלו אותו בזרועות פתוחות למכינה ב' ואחר כך עלה לא'
קורא מצוין, מתרכז שעות בספרים
לפני כשנה בעלי חשב אולי להחזיר אותו לת"ת הקודם, והם דרשו מבחן מוקסו תקין כתנאי
מבחן המוקסו הראה שתיתכן בעיית קשב – כתוב כך: נמצאה חריגה מהנורמה המצביעה על קשיי קשב ועלולה יחד עם נתונים נוספים להצביע על קיומה של הפרעת קשב וריכוז
הוא נשאר בת"ת שהוא נמצא והכול בסדר
אם אין בעיה לימודית – האם עלי לעשות משהו עם המוקסו הזה?
הוא קולט היטב את החומר, בכיתה אין תלונות על הקשבה
הוא עצמו מתלונן שהושיבו אותו ליד ילד ששואל אותו שאלות ומפריע לו להקשיב
בבית בזמן הקורונה לא אהב להקשיב לשיעורים כ"כ – אבל זה מאפיין ילדים רבים בתקופה זו
לא מתלהב לשבת להכין שיעורי בית – אבל בת"ת שהוא נמצא לא נותנים הרבה שיעורי בית, והלימודים לא תובעניים
הוא לא ילד קופצני ואימפולסיבי בכלל
יצוין שקיבל טיפול רגשי עקב בעיה חברתית ובישנות יתר
ב"ה חל שיפור ניכר
טופל בקלינאית תקשורת עקב הגיה לא נכונה של אותיות שורקות
מה את אומרת? להניח לזה? לבדוק את זה?
מוקסו הוא בדיקת עזר, לא אבחנה. אם הילד מסתדר ואין בעיות לימודיות או חברתיות, אין צורך לעשות דבר. אם יש חשד להפרעת קשב כדאי להיבדק על ידי רופא פסיכיאטר או נוירולוג שמבין בתחום, ולהשתמש במוקסו רק ככלי עזר ולא ככלי אבחנתי שעל פיו יישק דבר.
תודה על האפשרות לשאול, הנה השאלה שלי-
ילד בן 10 שמתקשה מאוד להתרכז בתפילה ותפילתו בבית יכולה להמשך שעתים (מדובר רק בברכות השחר לא דורשת יותר מזה)מה לעשות
האם לדרוש להתפלל בכל זאת ,
או להזכיר פעם אחת ולא להתיחס למריחת הזמן,
אשמח לתשובה אמא מתוסכלת
חשוב מאוד לברר מה הסיבה לקושי. תפילה ארוכה יכולה לנבוע מקשיי ריכוז אבל גם (ובאופן שכיח למדי) מכפייתיות, למשל חזרה שוב ושוב על אותו משפט או פסוק. הטיפול הוא שונה מאוד ולכן חשוב לבדוק את המקור. (כדאי לקחת לפסיכיאטר לצורך כך).
בינתיים, כך או כך, מומלץ לתת לילד להתפלל חלק מהתפילה בלבד ולהגביל את הזמן.
להשתדל לעזור לילד להתארגן ואפשר אפילו לומר אתו את לחלק מהתפילה כדי לעזור לו להתמקד.
ממש בשבוע זה אנחנו "עוסקים" בעינינו של בננו, יהונתן בן ה-8 השישי במספר בין 11 אחים.לומד בת"ת רגיל עם הספק לימודי חזק.
לילד, כבר מגילאי הגן יש קשיים בקריאה, הוא מה שנקרא, "פתיל קצר" מאז ומעולם. רמת הקשב והריכוז שלו בהתאם. לא מסוגל לגמור להקשיב .ממש חסר בסלנות.
יש בו משהו סוער והפרקטיבי זה ברור. אין לי צורך באיבחון. אנחנו מאוד רוצים לעזור לו כי הוא גדל והבעיה גדלה כמובן עוד יותר. החוצפה שלו כבר לא משהו שאפשר לעבור עליו. הוא עושה ואומר בלי לחשוב כמעט מה שיוצא לו מהפה. מזלזל ספונטני ובחוסר איכפתיות בלי לקחת אחריות למה שהוא עושה בכלל.
הוא ילד מתוק וחברותי וכל מה שכתבתי כאן לכאורא סותר את זה אבל זה המציאות. אנחנו הורים שב"ה מטופלים. בעלי אברך והגישה שלו מאוד אוהבת ומקרבת ויש לי מה ללמוד ממנו המון. אני אמא עובדת בשני עבודות מוציאה אותם למוסדות ורואה אותם בערבים. משתדלת כמה שאני יכולה להיות סבלנית ומכילה. אני חושבת שיש בבית גם שמאל דוחה וגם ימין מקרבת אבל זה ממש קשה כי זה נראה כמו מעגל שלא נגמר. הילד שוב ושוב חוזר על אותם השטויות ומעשים לא שלא כל ילד מעיז לעשות. היות ואני לא בבית הרבה מהזמן אין לי אפשרות "לפקח עליו". הוא לא ממושמע ועושה את זה באלגנטיות. אומר כן ועושה אחרת. אי אפשר להאמין לו.
בת"ת כבר מתקשרים יותר צפוף ובעלי סוף שבוע שעבר קיבל דיווח מאוד לא נעים שהוא לוקח דברים לאחרים בלי רשות ואף בבית הוא מתנהג כך וגם כספים הוא לוקח בלי רשות. המלמד שלו אמר לבעלי שהוא כבר עשרות שנים במקצוע ולא ראה מעשים כאלה הגובלים ב"עברינות"…. אני לוקחת אותו כמובן בערבון מוגבל כי ידוע לי טוב מאוד שהמון ילדים עוברים את השלב הזה וזה כן מצוי וזה לא כ"כ יפה לקרוא לזה בצורה כזו. ברור לי שהוא עושה את זה כי הוא טיפשון וחסר אחריות ולא מרוע… כמובן שההתנהלות עם הת"ת לא קלה בכלל.אני מבינה גם אותם.
ה' יעזור לנו ונזכה לעשות מה שצריך לעשות בעינינו. וגם הנהלת הת"ת מבקשים לעשות לו את כל האבחונים האפשריים ולהתחיל טיפול במידי.
מה הכי נכון לעשות בשלב זה? והבא?
קשב וריכוז בטוח, אבל האם לעשות כבר איבחון פסיכודידקטי כדי שהתמונה תהיה יותר ברורה?
יש משהו יותר יעיל?
וכמו כן.
זה המקום להודות לך על הנכונות והשליחות.
נשתמע.
לאה
ישנן גישות שונות לגבי סדר הפעולות במקרה זה. אציע אפשרות אחת אבל היא לא האפשרות הנכונה היחידה, כמובן.
כרגע הילד וכל המשפחה סובלים מהמצב. הוא מפתח דימוי עצמי נמוך יותר, מסמן את עצמו כילד רע, שובב, מפריע, וגם אחרים לומדים להתייחס אליו כך. לכן בעיני הדבר הראשון הוא להרגיע מעט את המצב.
אבחונים (דידקטי, פסיכודידקטי) הם חשובים אבל הייתי מחכה מעט, כי כרגע האבחון ייצבע בצבע של בעית הקשב ודברים עדינים יותר ילכו לאיבוד, וחבל. לכן הייתי פועלת קודם כל לאיזון, אפילו תרופתי, כדי לשנות את הכיוון, ואז משלימה אבחונים וטיפולים רגשיים, הוראה מתקנת וכו', בהתאם למצב.
מבחינת טיפול תרופתי כדאי לשקול תרופות שמייצבות ומרגיעות אימפולסיביות, שהן קריטיות יותר בשלב זה מאשר קשב וריכוז בלבד. למשל ניתן לשקול שילוב של ריטלין עם מינון נמוך של ריספונד או אפילו ריספונד בלבד. כמובן הכל תלוי בבדיקה של הילד והתאמת הטיפול וליווי.
אדגיש כי המטרה בהמשך להגיע לשורש הדברים ולטפל לאו דווקא באמצעים תרופתיים, אבל לעתים כדאי להשתמש בתרופות כדי להגיע להישגים ראשוניים ולאפשר התערבויות עדינות וממושכות יותר.
בננו בן 7 נוטל בשנת הלימודים תרופה להפרעת קשב וריכוז. התרופה עוזרת לו בלמידה, וקצת בבית לא לשכוח מטלות, אך הוא ילד טוב ואנו מסתדרים איתו גם בלי התרופה. האם עליו לקחת אותה בשבתות, חופשות, חגים כאשר לא נדרשת ממנו למידה פורמאלית.
שאלה הקשורה לתרופה – אמורה להישאל אצל הרופא. בכל אופן אענה לך באופן כללי. התרופה לקשב וריכוז – הנה שאלה של איכות חיים לילד ולסביבה! אין מדובר באנטיביוטיקה שמטרתה להילחם בחיידקים, ללא קשר לביטוי ההתנהגותי. אם אתם סבורים שאין צורך בתרופה מחוץ לשעות בית הספר, בהחלט יש מקום להימנע מתרופה בימי חופשה וכו' – כמובן בתיאום עם הרופא המטפל.ה
בברכת הצלחה
שרה קנופף
שלום נטלי!
להתעקש שתסדר? האם יש סיכוי שזה יעזור? בודאי שלא!
חוסר הסדר אינו בעיית התנהגות שתיפתר באמצעים חינוכיים אלא ביטוי לקושי שיש להתמודד עמו כמו עם כל קושי. האם ילד שאינו יודעת לוח הכפל נתעקש עמו או ללמד אותו?
ביתך זקוקה להקניה מדורגת ושיטתית של התמודדות עם חוסר הסדר.
כדאי לבחור בכל פעם נושא אחד (כמו: סדר בארון הבגדים, ארגון החפצים הקשורים לבית הספר וכו') ולהכין אתה רשימת מטלות – מדורגת לפי סדר חשיבות או לפי זמינות. חשוב שהיא תציע את המטלות, ואת תכווני אותה לפי חשיבות. כדאי לבחור בתחילה מספר קטן של מטלות שהיא תוכל לעמוד בהן בהצלחה, ובהמשך להוסיף.
הנקודה העיקרית – אין לחנך אותה לסדר, אלא ללמד אותה לסדר.
בברכת הצלחה
שרה קנופף
במסגרת זו, אינני רשאית להמליץ או לשלול שיטת טיפול. אינני מונעת מהורים שרוצים לנסות שיטות אלטרנטיביות לטיפול. תנו לעובדות לדבר. אם הילד מגיב ומשתפר – או אם חלילה אין שינוי לטובה, זה יהיה הבסיס להחלטה על סוג הטיפול.
בברכת הצלחה
שרה קנופף
נושא הקשב- הוא נושא הנלעס בפי כל, מופיע כמעט בכל פורום לימודי, בין שהוא מקצועי או סתם כאנשים המביעים את דעתם. תמיד נקרא על תגובות חמות בעד נטילת טיפול תרופתי בתחום הקשב ובמקביל ובאותה נשימה נקרא על תגובות אימה נגד נטילת טיפול תרופתי ובכלל נגד כל טיפול אפשרי. נקרא במאמרים אלו גם על דרכי טיפול שונים ומגוונים.
מן הראוי לדעת ולהבין שעל ההורים מוטל התפקיד לברור הטיפול המיטבי עבור בנם. חשוב שההורים מתייעצים ומבררים את דרכי הטיפול השונים, אך לדעת שיש לראות את טובת הילד בטיפול ואת ההשפעה על תהליכי הלמידה והחברה.
במידה ויש צורך בהתערבות רפואית חשוב מאד לשתף פעולה בצורה מקסימלית. (זאת לאחר מיצוי האפשרויות השונות, מעקב בדיקות דם ויש אף שמבקשים לערוך א.ק.ג.) וכל זאת בכדי לעזור לו להתקדם ולהשתלב בחברת אנשים כנדרש.
כיום, ישנם טיפולים אלטרנטיביים אשר משפיעים לטובה בהפרעות קשב. אך חשוב לזכור שיש לתת למטפל /לרופא את כל הדיאגנוזה הרפואית וההתנהגותית של הילד. דהיינו, סדר היום של הילד, אופן האכילה בבית, מערכת יחסים של הילד במשפחה ושל המשפחה כלפיו, האם קיימות בעיות שינה ועוד..? יש לבדוק מתי ואיך נערכו בדיקות דם שונות.
גם בזמן ההליכה לטיפול אלטרנטיבי יש צורך בלעמוד בזמנים ולהקפיד על ההוראות.
ישנם טיפולים המהווים עבודה עצמית פנימית של הילד ומשפיעים לטובה.
להרחבה בנושא ניתן להתייעץ עם מר שמר ארזי, אשר כהוא כילד ל"ל וליקוי קשב שהתמודד רבות ולא באופן מיטבי, פיתח תוכנות פעולה מדהימות.
ניתן לעבוד ע"פ שיטת N,L,P, כתהליך טיפולי עצמי. יש הממליצים על הוראה מתווכת תוך שליטה עצמית ויש שלא פוסחים על טיפולי רפלקסולוגיה, I,F,T, עם מטפלות מנוסות. יש נסיון מוכח לדוג' בקליניקת מרפ"א – 03-6185430 ועוד…
בברכת הצלחה,
תזכו וביחד נזכה לראות בילד זה, בתלמיד זה, אתגר לעבודת מידות
בננו הבן החמישי במשפחה המונה שבעה ילדים. נולד לאחר ארבע בנות ערניות, מודעות ופקחיות. הוא נוטל תרופה והן, כאחיות גדולות ובוגרות, יודעות זאת. פעמים רבות הן קצרות סבלנות אליו, מעליבות, צוחקות ומשפילות. האם עלינו כהורים לשוחח איתן ולהסביר להן את מצבו או לתת לו להתמודד כילד רגיל בתוך המערך המשפחתי הייחודי לו? יש לציין שהוא למד לעמוד מולן, להחזיר מכות על השפלות ואין צד מסכן בתמונה. מה מומלץ לעשות?
אחיות מעליבות? צוחקות? משפילות? ברור שתפקידכם כהורים לעצור זאת, ומיד! ללא קשר דווקא לתרופה. חשוב שהשיח בבית יהיה מכיל ומכבד. לפי התיאור שלכם נשמע שהמצב חרג מסתם מריבות נורמטיביות בין ילדים, שבהן מומלץ להורים לא להתערב. אם הלעג הוא על התרופה – יתכן שתגובת הילד תהיה הימנעות מנטילת התרופה, והמחיר כבד מדי.
קחו זאת כאתגר הורי, לשוחח עם הבנות ולשנות את האווירה בבית באופן כללי.
בברכת הצלחה
שרה קנופף
האם לשתף את המחנכים בתחילת שנה על היותו מטופל תרופתית. לדעתנו, אם הטיפול טוב מדוע לשתף? ולכן אנו חושבים שלא כדאי, אך אולי אתם תחשבו אחרת. מה דעתך?
כיצד הילד מתנהג כאשר הוא תחת השפעת התרופה? אם לא מופיעות תופעות לוואי שמחיבות מודעות של המורה, ואם אין לכם צורך בקבלת דיווח מהמורה לגבי יעילות התרופה, כדאי לתת למורה להכיר את הילד ללא דעות קדומות, ורק לאחר מכן לשתף אותו. בכל מקרה, עיסוק יתר בהעלמה ובהסתרה יוצר תחושת חוסר אימון אצל המורה, וחבל לבנות את הקשר על תשתית של חשדנות. כמובן שאין צורך שזה יהיה כרטיס הביקור של הילד עוד לפני שהמורה הספיק לעמוד על טיבו ולראות את מעלותיו.
אם למרות התרופה, הילד זקוק להתיחסות שונה, שתפו את המורה מראש. השתדלו שהרושם שיווצר הוא שאתם באים ממקום של אמון בכוחו של המורה ובנכונות לשיתוף, ולא ממקום של גישה תובענית כלפי המורה.
בברכת הצלחה
שרה קנופף
אנו הורים לילד מוכשר וחכם כבן 8 אשר מושקע מגיל צעיר בשל בעיות מורכבות. כיום, הוא לומד, ב"ה, במסגרת רגילה [במרכז], מטופל תרופתית בקונצרטה 18 מ"ג ומגיע להישגים לימודיים גבוהים. עיקר הבעיה שלו היא התנהגותית. הוא צועק, מקלל, מסרב לעשות דברים ויש פער קיצוני בהתנהגותו בלי קשר למשהו מסוים. עיקר הבעיות קורות לפני ואחרי הכדור וגם עד שהוא משפיע….אך חלקן גם בכיסוי תרופתי מלא. הנוירולוג המליץ כבר באבחון שנלך לפסיכיאטר ואכן הלכנו. מעבר לחוויה הלא נעימה [בלשון עדינה] שחווינו שם ואינה מייצגת, כמובן, את כלל הפסיכיאטרים אין אנו מעוניינים בהתערבות תרופתית להתנהגותו [מעבר לטיפול בקשב] אלא מבקשים לבדוק מוצא- קריאת כיוון- שונה.
יש לציין שמיקומו המשפחתי מאפשר לו במידה מסוימת להתנהג כך ואולי גם המודעות לקשייו, תורמת [תרומה שלילית, כמובן] לאפשרותו להתנהג כך.
לסיכום, אנו חשים בצורך בשינוי ולא יודעים מה כדאי לעשות.
מודים ומעריכים ונהנים עד מאוד מהאתר
להורים המשקיעים והמודאגים!
השאלה שהעליתם שייכת לתחום ההתנהגותי ולא הדידקטי, אבל בכל זאת אנסה לענות.
ציינתם שלעיתים הפרעות ההתנהגות מתרחשות כאשר התרופה טרם או כבר לא פעילה. ברור שיש לדאוג שלא יהיה מצב כזה! יש לבדוק עם הנוירולוג התאמה של התרופה שתיתן כיסוי מרבי לשעות שבהן הילד בכיתה.
חשוב לזכור, שכאשר הילד מתפרץ כי התרופה טרם השפיעה או שהשפעתה כבר פגה – הוא יוצר לעצמו תדמית של ילד חריג. החברים שהתרגלו להתנהגות שמאופיינת בצעקות, קללות וכו' – נמנעים מקשר עם הילד, אולי מרבים להזכיר לו את התנהגותו – ובתהליך של ציפיות שמגשימות את עצמן – מופיעה ההתפרצות הבאה.
מעבר לכך, יש כמובן מקום להתערבות רגשית מקיפה, שתתייחס לשאלה, האם יש טריגר (גורם מזמן) להתפרצות? האם ניתן לצפות מתי היא תתרחש? האם ניתן למצוא מתאם בין אירועים שקדמו, אולי עייפות, רעב וכו'?
ההתנהגות שציינתם מחייבת התערבות מעמיקה.
אם הפסיכיאטר לא ענה על ציפיתכם – אל תתייאשו, פנו לאיש מקצוע נוסף כדי לעזור לילד.
בברכת הצלחה
שרה קנופף
הורים יקרים מאוד
גידולו של ילד מיוחד בבית זו משימה מורכבת ואף ניסית. אתגרים רבים מוצבים בפניכם וכל הכבוד שלא התייאשתם, לא קבלתם את ההתנהגות השלילית כשגרה ועדיין אתם בודקים מה ניתן לעשות.
מעבר לכיסוי התרופתי, כפי שהובא בתשובתה של הגב' קנופף ולגורמים סביתיים העלוליים להחמיר את התופעות שעליכם ממש "לחקור" ולשלול, בכובעי "מנחת הורים" אני רוצה להתייחס לנקודה שכתבתם ושכאימא וכאמור כמנחה אני רואה אותו, מזדהה איתה ומזמינה את כולנו להתבוננות בה.
דברתם, בסיום השאלה, על פרדוקס.
"יש לציין שמיקומו המשפחתי מאפשר לו במידה מסוימת להתנהג כך ואולי גם המודעות לקשייו, תורמת [תרומה שלילית, כמובן] לאפשרותו להתנהג כך".
כלומר, אתם מתוך מקום מודע מביעים שתי סיבות שעלולות להחמיר או לאפשר להתנהגות לקרות. האחת מיקומו המשפחתי והשניה המודעות שלכם המהווה לגיטמציה.
בהקשר לנקודה הראשונה, אני רוצה להציע לשחק מחשבתית ולתרגל דמיון כאילו הוא בתפקיד "הבכור" אם אתם חשים שבמשבצת זו תופעות כאלו לא היו מתרחשות.
אינני יודעת היכן הוא ממוקם, אם פעמים רבות, בהחלט המיקום מאפשר לבעיה לגדול או להתמזער.
ולהסתכל עליו כעל בכור אך עם הניסיון שיש לכם, הביטחון ההורי, הנינוחות, בהחלט יכולים להיות דרך לדרוש ממנו מחד ולא להתמוטט מאידך.
הסתכלות זו, יכולה להוות, רעיון לקשיים נוספים במערך המשפחתי. לדוגמא: ילדה פאסיבית ומרצה, ילד בכיינית , שקטה או כל תפקיד מקובע אחר, הנוצר פעמים רבות מדינמיקה לא מודעת שהתקבעה. בהתבוננות הורית על המצב הקיים ובהשוואה לתפקיד ומיקום שונה, יש מקום לקריאת כיוון חדשה ומרעננת במערך המשפחתי, בהצלחה!
והתייחסות לחלק הנוסף של השאלה, המהווה גם היא חלק מהפרדוקס:
"המודעות לקשייו, תורמת [תרומה שלילית, כמובן] לאפשרותו להתנהג כך".
מודעות לקשיים היא תהליך, מסע מרתק, מרגש, כואב ומטלטל שהורים עוברים עד לקבלת הילד המיוחד / מאתגר/ שונה/ מורכב / מדהים/ מצמיח [קראו לו באופן שמיטיב עם הרגשתם].
מודעות היא השלב ההכרחי לעשיה, לפריחה, לקבלה ולשינוי.
הורים התקועים בתהליך ומתקשים לקבל את המצב תקועים ותוקעים ומקשים על התקדמותו של בנם.
לצד החלקים החיוביים. אכן, "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". פעמים רבות, אנו נתקלים בתופעה זו, של יותר מדי סובלנות, לגיטמציה, ויתור על למימוש המשפט: "אם נוותר לו – נוותר עליו". וככל שרמת ההכלה עולה גם מרחב העשיה [השלילי, לעיתים] של הילד עולה. לכן, המודעות "למחיר" חשובה. ובעיקר האיזון. הידיעה כי כן יש לילד בחירה והצגת האפשרויות בפניו, ההליכה על קצות החבל ברגישות ובלוליינות עד לכבישת דרך חדשה ובטוחה היא חלק מהמסע אותו אנו מוכרחים לעבור.
בנוסף לשתי נקודות אלו, ממליצה להורים המתמודדים להצטרף לקבוצת תמיכה הומוגנית באזור מגוריהם ובמידת הצורך על טיפול רגשי לילדכם שיהווה מקום להכלת קשייו מחד ולהעצמתו ולההדרתו מאידך.
מקווה שהבנתי, עזרתי ולא הכאבתי.
שלכם,
אתי רוזנצוייג
בנינו הרביעי מתוך שבעה כ"י אובחן בסוף שנה שעברה כבעל ADD. הוא בן שבע ומטופל שנים אצל קלינאית ומורת קריאה. הוא אינו מודע לקשייו ונראה זורם ונינוח. האבחון העלה תמונה לא לגמרי חד משמעית אך בשל המלצת המאבחנת, הדוחות והנוירולוג, החלנו טיפול תרופתי. אמנם, עד סוף שנת הלימודים הקודמת היו רק שבוע וחצי עם המינון המלא [ריטלין S R 20] אך העצב והבכי היו אורחיו הקבועים של בננו בתקופה זו. בחופשת בין הזמנים הוא לא נטל תרופה וכעת שבוע וחצי מתחילת שנת הלימודים עדיין, בשל התגובות משנה שעברה, לא התחלנו. אנו חוששים מהעדר רצף בשל החגים הקרובים.
אתמול נפגשנו עם המחנך, הוא לא שם לב למשהו חריג והבטיח שיעקוב.
ההתנגדות שלנו לתרופה היא דווקא בשל ההתנסות.
הקל"ת המטפלת בו המליצה על שיעורי הוראה מתקנת בשל קשיים בהבנת הנקרא.
שאלותינו:
א. מה דעתך על הטיפול התרופתי, האם להתחיל עכשיו כששוב לא תהיה תקופה של חודש רציף. או, כמחשבתנו נכון לחכות ל"אחרי החגים"?
ב. האם לשלוח כבר לסיוע בהבנת הנקרא? או לחכות לטיפול התרופתי
ג. מה עוד יכול לסייע לטווח ארוך לבננו ואיזה כוח יסייע להתנגדותנו…
להורים שלום!
ראשית, ברצוני לחדד את הנושא של טיפול תרופתי. שאלות לגבי יעילות הטיפול, תופעות לוואי, מינונים וכו' אמורים להיות מופנים אך ורק לרופא!
אני אוכל להתיחס להיבט החינוכי- דידקטי.
ברור שפניה אלי אינה מחליפה בשום אופן התיעצות עם רופא נוירולוג.
ולשאלתכם, למרות שהפרעת הADD הנה בעלת רקע רפואי פיזיולוגי – קביעת קיומה של ההפרעה הנה בעקבות תצפית על התנהגותו של הילד. טרם ידוע על בדיקת דם שתצביע על צורך בטיפול תרופתי…
הואיל וכך, ההחלטה על התערבות תרופתית תתקבל בעקבות דיווח המורה. ולכן הצעד הנכון ביותר כיום הוא להמתין שהמורה יכיר טוב יותר את הילד ויוכל להציג בפניכם את התמונה כפי שהוא רואה אותה. בהחלט קיים יתרון לעובדה שהמורה יכיר את הילד ללא התרופה כדי שיוכל להשוות את גיוס הקשב עם טיפול – וללא טיפול.
לגבי ההוראה המתקנת, גם כאן, ההחלטה הנה בעקבות מבחן התוצאה. כדאי להתחיל את שיעורי ההוראה המתקנת ולשמוע מהמורה האם היא חשה שהילד מצליח להתרכז ולהפיק תועלת. כאשר מדובר בהפרעת ADD בעוצמה גבוהה – אנו רואים קושי בקשב גם בהוראה פרטנית, אולם לעיתים כאשר ההפרעה אינה בעוצמה רבה, בסביבת ההוראה המתקנת שהנה דלת גירויים, וכמות המסיחים הסביבתיים שבה נמוכה יותר מאשר בכיתה, הילד עשוי לגייס קשב ולשמר קשב – למרות שבכיתה הוא מתקשה לעשות זאת.
בעקבות העובדה שציינתם שתמונת הקושי בקשב אינה חד משמעית, וגם המורה עדין לא הבחין בתופעות חריגות, המלצתי היא להתחיל בשיעורי הוראה מתקנת ולעקוב עם המורה אחר התפקוד הקשבי של הילד.
בהצלחה רבה
שרה קנופף
אתייחס ממקום מערכתי לנקודות שהועלו:
א. למרות שהכדור אמנם משפיע כל יום ליומו הוא וניתן, לפעמים, לראות שינוי כבר ביום אחד יש משמעות גדולה ללקיחת התרופה ברציפות בפרט בתקופה הראשונה. הן כדי להרגיל את הילד לקחת ללא פקפוק ורצון להחליף ימים ולנסות לדחות. הן בגלל התנודות בשינויי ההתנהגות והן בשל הרצף המשפיע לחיוב על כל המערכות. לא פעם ילד לאחר "שישי שבת" שלא לקח את התרופה נראה לאחר "קרב" , עייף ומרוט . השינויים מתישים אותו וההפסקות מחלישות את הרצף ההתנהגותי והיציבות הרגשית שהילד בונה לעצמו בתקופת לקיחת הכדור. בפרט שכילד בן שבע כבר הומלץ לטיפול ראשוני במינון זה אנו רואים כמה הוא נצרך לו . אסייג שלעיתים בהמלצה רפואית מונעים מהתלמיד את הכדור בימי חופשה. כמו כן תופעות לוואי הן דבר נורמלי שקורה בלקיחת תרופות ויש מיד להיוועץ ברופא . כשנראה שהתרופה גורמת לדכדוך, תסמיני דיכאון או תסמונות שונות נפנה ג"כ מייד לרופא.
ב. אם עוד יש זמן עד לתרופה, כלומר, החלטתם בעצה אחת עם המחנך ואנשי המקצוע להמתין עד אחרי החגים, הייתי מתחיל כעת עם הסיוע בהבנת הנקרא אך מתוך ידיעה שהקצב והסגנון קבועים ויש לבחור באיש מקצוע המיומן לכך.
ג. לטווח ארוך אמור לסייע – 1. החדרת התחושה לילד שהוא עושה את הדבר החכם ביותר מבחינתו. 2. לעבוד במקביל על שינויי התנהגות ומצבים אחרים בצורה שירגיש את השינוי. אצל בנכם שנשמע שהוא עדין מומלץ לחשוב על העצמה, פיתוח החוסן והביטחון העצמי וכו. 3. הורים שכבר הגיעו עד למצב הזה יקלו על עצמם מאוד אם יאמינו בצדקת דרכם ויחשבו על העניין בלב רגוע . התחושה גם תעבור לילד.
בהצלחה מכל הלב ויהי רצון שלא תצא תקלה תח"י.
יעקב שמשון גנוט
קריאה היא מיומנות, וכמו כל מיומנות אין די ברכישה אלא יש צורך בתרגול רב כדי לשמר את הידע שנרכש.
מומלץ מאד להוסיף לעבוד עמו גם בחופש – אך יש לתת את הדעת לעשות זאת בצורה חווייתית ולא לתת לו הרגשה של המשך לימודים.
אפשר לדאוג לשיעור אצל מורה מקצועית פעמיים בשבוע כשצורת הלמידה תהיה משחקית ונעימה ולא למידה.
בבית מומלץ לחשוף אותה למשימות קראיה וכתיבה – לא אקדמיות אלא שמשתלבות בתפקוד היומיומי, כמו: הכנת רשימת קניות, קריאת מודעה בעיתון וכו'.
בהצלחה
שרה קנופף
אמרו על בננו בן ה 5 שיש לו סף תסכול נמוך. ברצוננו לקבל מידע בנושא זה האם זה מגיע מסיבה רגשית תמיד או אולי יכולה להיות לזה סיבה נוירולוגית אשמח לקבל בנושא זה מידע עיוני ומעשי וכן שמות של ספרים העוסקים בנושא זה תודה רבה על השירות ותמשיכו לעשות חיל
שלום וברכה על פי בקשתך נרחיב יותר: סף תסכול נמוך מתבטא אצלו כאשר הוא לא מצליח במשהו לימודי או במשחק שלא הולך הוא יכול להתפרץ בבכי וכעס או כאשר אנו צריכים רגע ללכת למקומות שהוא לא יכול להיות איתנו כמו שירתים וכדומה הוא בוכה הרבה ודופק על הדלת בעיקר מה שמפריע זה כאשר נדרש ממנו מאמץ לימודי מיד הוא מתייאש ובוכה.
תודה רבה!
א. תשובה מאת הגב' א. רוזנצוייג
מאבחנת דידקטית ומנחת הורים, קריאת כיוון- למימוש הפוטנציאל של ילדכם.
הורים יקרים!
מאוד מתסכל להיות עם ילד מתוסכל. עוד יותר מתסכל כאשר המערכת מתוסכלת ומתסכלת אותנו ההורים. אך האם זה נתון שרירותי? ומה ואם כן כדאי לעשות?
תסכול- זוהי תגובה למצב בו משהו לא מסתדר לציפיות, לתקוות, לרצונות שלי. התגובה יכולה לכלול כעס, צעקות, התעקשות, התפרצות זעם, בכי, הימנעות, שכיבה על הרצפה, בעיטות ודוגמאות נוספות.
לכל ילד יש סף אחר, ולכל ילד [וגם מבוגר] הסף עצמו משתנה.
מילד בכלל ומיהודי בפרט נדרשת יכולת עיכוב תגובה, דחית סיפוקים והתמודדות עם קונפליקטים בין רצונות שונים.
סף התסכול אינו נתון שמימי כמו צבע העיניים, גובה או תווי הפנים. אלא יש לנו את הזכות והמצווה להתערבות ולשותפות במעשה הבריאה.
חשוב לבדוק במקרה שלכם ותענו לעצמכם בשביל לחדד את המודעות והתפיסה הרעיונית, כמו את ההבנה מדוע זרמתם איתו עד היום כך:
o איך התפתח?
o האם יש תסמינים לקשיי ריכוז?
o וויסות חושי?
o או קשיים מוטוריים / אחרים?
o מה הרגשות שלכם כלפיו [רב הזמן]?
o מהי הדינמיקה המשפחתית והיכן הוא במערך המשפחתי?
ילדים המתקשים בביצוע ובהפנמה של מיומנויות בסיסיות כדוגמת הרכבה, בניה, ציור ותפקוד עצמאי. עלולים בכל פעולה לחוש כישלון ותחושת חוסר יכולת, תסכול ומשוב עצמי שלילי.
על ילדים אלו [שמאיזו סיבה מצאנו לרחם, לוותר, לעזור, לספק כל מה שהם רוצים] גם מוטלת הבחירה. ובעיקר על הוריהם. כעת כשבנכם בן חמש ויש עוד שנה על לעלותו, בס"ד, לכיתה א' , יש הזדמנות נהדרת להתחיל להכינו לחיים.
הנטיה שלנו כהורים וכמחנכים היא לוותר להם, לתת להם את מבוקשם, לרחם עליהם ובעצם להעביר מספר מסרים לא מודעים לכך שהם מסכנים, לא מסוגלים ובעיקר שאנו, הדמויות האמורות להחוות כיציבות, מוכלות, מכילות ובטוחות בעצמנו, חלשים, מבולבלים, רוקדים ע"פ הילד ובעצם הוא החזק ולא ממש אנחנו.
איך ילד קטן [ואולי מתקשה] חש כאשר במערך המשפחתי הוא מתפקד כחזק והוריו חלשים???
לצד הקשיים, באופן פרדוקסלי, דווקא ילד עם קשיים ועם סף תסכול נמוך צריך ללמוד להכילם. היכולת להכיל את עצמו למרות קשייו [אם ישנם, ואני בכוונה כותבת כאילו יש כי גם ילד מתקשה חובה וזכות היא לנו לחנך ולהכינו לחיים]. והיכולת שלנו להכיל אותו לא מכיל….מתוסכל….מתקשה…..
אחרי ההבנה, כי למען הווה ועתיד ילדינו העלאת סף התסכול היא בחירה נהדרת ומיטיבה עבורו נתקדם לחלקים המעשיים:
כדאי לבחור תחום או שניים המהווים תמרור אדום והזדמנות לצמיחה, להחליט בהחלטה הורית משותפת על שינוי, לאחר שאתם הבנתם והובלתם את חשיבותו להתפתחות ילדכם. לספר לבנכם בשיחה נעימה ונינוחה שמעכשיו הוא גדול, בוגר וחכם ולכן מעכשיו…..ולהיות עקביים מאוד.
המסר המילולי ובעיקר הלא מילולי, האופן בו תתנהגו, תגיבו ובעיקר תרגישו מבפנים, יעברו לילדם ללא מילים.
את השינוי הבא תעשו לפחות אחרי שבועיים ורק לאחר שאתם חשים שהילד חזר לנינוחות שלו.
אל תיבהלו אם הוא מגביר התנהגויות שליליות. זו הדרך שלו לבדוק כמה אתם רציניים, עקביים, חזקים או חלשים….
בנוסף, יש לתמוך בו רגשית [אך לא לוותר לו מעשית] ולהבין את הקושי שלו. ניתן בהתחלה גם באמצעות חיזוקים חיוביים מיידים [אתם מסיימים את המשימה והוא עמד בה בהצלחה, תנו לו עדש עם מחמאה מפורטת על ההתגברות]. בעתיד, הוא יפנים את האמפתיה והשפה הרגשית [אני רואה שמאוד קשה לך….כנראה אתה ממש כועס וכל מה שמתאים ללקסיקון הפרטי שלכם] ואז יוכל, אי"ה, לאומר זאת לעצמו ובכך להירגע באופן עצמאי ולווסת את התסכול לתסכול בריא, מצמיח, אופטימלי.
בדומה לקו המים, אנו מצפים לעליה מתונה, מאוזנת ובעיקר לברכה!
בהצלחה ורב נחת
אתי
– – – – – – – – – – –
ב. תשובתו של דר' גד דואר
פסיכולוג, מפתח שיטות בקריאה, מאבחן ומרצה
למי קשה? לילד או לאם?
האם האם מחפשת כפתור שהבעיה תעלם או רוצה לעזור לילד.
להתחיל בהתבוננות זאת וכך בהדרגה בהתמקמות בעמדה נכונה יתבאר לאם שגם היא יודעת מה לעשות וממילא יהיה אפשר לעזור לה לעזור לילד
– – – – – – – – – – –
ג. תשובתה של הגב' לאה שיבר
פסיכותרפיסתית מטפלת ב CBT, מתמחה בחרדות,כפייתיות, טראומות ובהדרכת הורים
לאמא המתוסכלת ,
ילד בן חמש עם סף תסכול נמוך הוא ילד רגיל!!!
כדי לעזור לילד לשאת תסכול הדבר הטוב ביותר הוא פשוט להכיל אותו ולא להתרגש מהענין.{מנסיון של הרבה הורים לילדים מתוסכלים,
ואפילו מעזרה למורות לילדים מתוסכלים} ברגע שאת מכילה אותו, הוא מכיל את עצמו ונרגע.
המון הצלחה
לאה
– – – – – – – – – – –
ד. תשובתה של הגב' שרה קנופף
מנחה בחינוך העצמאי, רכזת התמחויות חינוך מיוחד ומסלול מאבחנות, מאבחנת דידקטית ומרצה בתחום.
שלום לאימא לבן ה5!
חשוב לציין כי התופעות שציינת אינן חריגות בעצם קיומן אלא בעוצמתן.
שכיח מאד לראות ילד בן חמש שאינו יודע כיצד לנהל את הכעס ואת התסכול ומגיב בבכי, בהתפרצות ועוד.
כאשר ההורים נבהלים מתגובת הילד הם מעבירים לו מסר ש:
· אפשר להשיג מההורים תשומת לב בעזרת התפרצות.
· המצב באמת נורא, וההורים חסרי אונים.
שני המסרים הללו אינם חיוביים ויש להימנע מהם.
מה כן?
דבר ראשון, לדעת שמדובר בתופעה שאינה חריגה כלל. ידיעה זו יש בה כדי להוריד את רמת המתח של ההורים וכשההורים מתוחים פחות – גם הילד כך.
בזמן ההתפרצות לשמור על קור רוח. לא להיכנס עם הילד למשא ומתן, לא לנסות להסביר לו, לשכנע, לרצות וכו' וכמובן לא לבצע דברים במקומו. יש לאמר בטון ברור, אמפתי אך החלטי "כשתרגע נוכל להמשיך לדבר".
כאשר הילד רגוע, כדאי לשוחח עמו על דרכים להבעת כעס. ניתן לשחק במשחקי סימולציה (הדמיה). מה נעשה כאשר אנו כועסים על.. בא נציע פתרונות ונבדוק האם כדאי לנקוט בהם או לא. מדוע כן, מדוע לא.
כמובן לעודד מאד על התמודדות. יש להדגיש לילד שהעידוד איננו על הצלחה אלא על עצם הנכונות להתמודד ולא לסגת.
בהצלחה
שרה קנופף
בכל אופן, גיל 5 הוא אכן גיל צעיר מהגיל הממוצע שבו ממליצים על תרופה.
כדאי לשוחח עם הרופא, עד כמה הוא רואה את הצורך בטיפול תרופתי, שמעו ממנו על הטיפול שהוא הציע, בקשו מידע על תופעות הלוואי, על האפשרות להמתין עם הטיפול עד שהילד יגדל מעט ועוד.
ועוד נקודה, אתם נשמעים הורים משקיעים מאד, בהחלט ראוי להערכה! אך יחד עם זאת, כדאי לבדוק האם אינכם נכנסים לסחרחורת של "אובר השקעה".
חשוב לזמן פעילויות עם הילד – שאינן קשורות לקושי, יש לתת את הדעת שהעיסוק הרצוי סביב הקושי לא יהפוך לעיסוק יתר, שבעקבותיו אנו שוכחים לראות את הילד ורואים רק את הקושי!
בהצלחה
ורב נחת!
שרה
להנחות בנחת
שמי מיכל אמא לשתי בנות הגדולה בת 6 וחצי והקטנה בת 4,
לפני כחודשיים ביתי בת השש נחשפה לסיפור דמיוני של "האיש הכחול" מילדת הגן, ומאז החלה לפחד להסתובב בבית לבדה ביום ובלילה, הייתה מתעוררת באמצע השינה בצעקות "הנה הוא" "הוא קרא לי ילדה חמודה" והייתה באה לישון איתנו במיטה, עד שהפסקתי את זה ואני באתי לישון במיטה לידה, לפני כחודש ראינו הטבה העיזה להסתובב מעט בבית לבדה, ולאחר שבוע חזרה שוב לפחדיה למרות שללכת ללוות חבירות היא כן מוכנה.
מיותר לציין שניסינו לדבר איתה על כך ולהסביר לה ולהראות לה שאין שום דבר מפחיד.
נשמח לשמוע על עצתך בעניין.
בתודה מראש
מיכל
מיכל יקרה, שלום רב!
בתך נחשפה לסיפור על דמות דמיונית ומתרגמת אותה לדמות אמיתית. היא פוחדת ממנה מאוד. בימים וגם בלילות. מדמיינת שהיא מסתובבת בבית וגם בחוץ ואפילו מדברת איתה.
את מדווחת שניסיתם לדבר איתה על כך ולהסביר לה ולהראות לה שאין שום דבר מפחיד. ו – עדיין הילדה מסויטת.
חשוב לדעת: ילדים מתקשים להפריד בין דמיון למציאות. פחד אצל ילדים לא פועל לפי הגיון של מבוגרים.
מבחינת הילדים, דמויות מפחידות עלולות לצאת אל מציאות חייהם מתוך הסיפורים. זה אומר שזה רק עניין של זמן מבחינתם עד שהדמויות המפחידות (כדוגמת "האיש הכחול") יבחרו להיכנס בלילה דווקא לחדר שלהם, ויחליטו להתחבא דווקא מתחת למיטה שלהם.
פחד אצל ילדים הוא חלק טבעי ובלתי נפרד מההתפתחות והגדילה שלהם. ולכן הורים חווים בשלב מסוים בחיי הילד, תקופה שבה "אורחים דמיוניים" לא רצויים בביתם.
אתם מחליטים שאי אפשר להמשיך כך, וחייבים לעשות משהו… אתם נרתמים למשימה החשובה: לגרש את הפחד ולהחזיר את השקט. אתם מדליקים את כל האורות, עוברים עם הילדה בכל החדרים ומראים לה שאין שום יצור מסוכן בבית. הילדה תבין שאין שום דבר בבית. אבל… פחד אצל ילדים לא ניתן לגירוש כל כך מהר. רגע אחרי שתכבו את האורות ותכריזו שאין אנשים מסוכנים בבית, הילדה תכריז: אבל יש! אני ראיתי! והכל יתחיל מהתחלה…
אז איך מגרשים את כל הדמויות המפחידות הללו? מהי הדרך הטובה לגרש פחד אצל ילדים? להסביר להם? להוכיח להם שהם טועים? להתעלם מהם? לא ולא!
כמו שכתבתי לעיל, פחד אצל ילדים לא פועל לפי ההגיון של המבוגרים.
לכן, הסבר הגיוני, שאולי כן היה מתאים למצבים אחרים, לא בהכרח יצליח בהתמודדות עם פחד אצל ילדים.
כשאנחנו אומרים לילדה שמה שהיא שמעה או ראתה לא קרה באמת, אנחנו גורמים לה להישאר לבד עם הפחד שלה, דווקא ברגעים שהיא כל כך צריך שנהיה איתה. היא תחשוב לעצמה שאף אחד לא מבין אותה ולא יודע עד כמה היא באמת פוחדת.
אז מה כן כדאי לעשות כדי להתמודד עם פחד אצל ילדים?
- חבקו את הילדה ואמרו לה שאתם תעזרו לה להתמודד עם מה שמפחיד אותה. מה שיתן לה תחושה טובה ומחזקת לדעת שהיא לא לבד, ויש לצידה מבוגר שידאג לה וישמור עליה.
- בקשו מהילדה לספר לכם בהרחבה על מה שמפחיד אותה. – דיבור משחרר. הרבה פעמים תוך כדי דיבור הילדה עשויה לחשוב בעצמה שזה לא הגיוני שמתחבא כאן איש כחול.
בדמיון הכל יכול לקרות וכשמדברים, עוברים מדמיון לחשיבה והגיון ואז יש דברים שפתאום לא מתיישבים יחד עם המציאות ההגיונית.
- חישבו עם הילדה על דרכים לגרש את הדבר המפחיד. חשוב שהילדה תהיה שותפה בהבאת הפתרון היצירתי. שהרי אחרי הכל היא זו שמכירה הכי טוב את הדמות הדמיונית שיצרה. זה גם מחזיר לה את תחושת השליטה בדמות המפחידה.
- חשוב להעביר מסרים ברורים לילדה שהיא ילדה טובה ואהובה. זה עשוי להרגיע ולהסיר תחושות אשמה.
- זהו תהליך שמצריך המון אורך רוח, ושדר של רוגע , בטחון ושלווה מצד הסביבה.
בברכת הצלחה רבה!
רחל לייפר
חרדה היא רגש אוניברסלי חיוני לקיומנו, ולכן קו דק מפריד בין חרדה התפתחותית לחרדה פתולוגית. הפרעות חרדה הן אחת הבעיות השכיחות ביותר בגיל הילדות. 9-20% מהילדים סובלים מהן. לצורך אבחון ההפרעה יש לוודא שהיא מתקיימת ארבעה חודשים לפחות.
יתר על כן, יש חרדות התפתחותיות נורמטיביות שהן אבן דרך בהתפתחותו הקוגניטיבית של הילד הרך, המבין בהדרגה שהעולם סביבו מורכב, מפחיד ולעיתים גם מסוכן. מרגע לידתו התינוק אמור להרגיש בטוח שמור ומוגן אבא ואמאן שומרים עליו ומספקים לו את כל צרכו בזמן. יש ארבע חרדות בסיסיות התפתחותיות שחשוב שכל הורה יכיר:
1. חרדת הפרידה
החרדה שבה הילד שואל את עצמו האם מי שהולך גם שב? בתקופה זו נראה את חרדת הזרים ובהמשך את קשיי הפרידה מדמויות ההתקשרות.
2. החרדה לאבד את אהבת ההורה או "האם יחסים שורדים קונפליקט?"
האם כשאתה כועס אתה מפסיק לאהוב אותי ? האם היחסים שורדים קונפליקט? כשאני עושה דברים שאתה לא אוהב….
3. החרדה לשלמות הגוף-ומאובדן השליטה עליו
האם אני אתרפא כשאני נפצע? מה קורה לי שכשאני נגמל? מה קורה לחלקים מהגוף שלי?
4. החרדה לאבד את אישור ההורה
האם התוקפנות שלי הופכת אותי להיות רע? לעיתים כשילד מגלה רמות גבוהות של תוקפנות במהלך היום (כמו סירוב מתמשך לציית להורה, כעס ותוקפנות כלפי אחים או אחד ההורים, ביטוי התוקפנות כלפי חפצים) הוא מתמלא אשמה ועלול לפחד מההורה או מכל דבר עליו ניתן להשליך את הפחד מפני הרוע הפנימי החוצה. מכאן נבין למה בכיתת גן בה יש 30 בנות שלמדו על אנטיוכוס בחנוכה, שלוש לא מצליחות לשחרר את הסיפור ומפחדות להירדם.
המונח פוביות, או פחדים מתאר מצבים בהם חשיפה של הילד לסיפור, חפץ או מצב מסוים מעוררת אצלו חרדה משמעותית ומתמשכת בעוצמה בלתי סבירה. הילד נמנע להתקרב לאותם חפצים או מצבים המאיימים עבורו . לעיתים מתוך אהבה או חמלה לילד, ההורים משתפים פעולה עם התנהגות המנעותית זו, ואין הם מבינים שכך הם רק מחזקים את ההפרעה ומעודדים את המשך קיומה.
בכל שאלה על חרדות תמיד חשוב לשאול:
האם הילד היה עד או עבר אירועי חיים שליליים, אשר עלולים להביא להתפתחות של הפרעות חרדה כגון רמות סכסוך הורי גבוהות, גירושין אשפוזים או כל טראומה אחרת.
וכן מהו דפוס היחסים בין ההורה והילד בכלל ונוכח מצבים מעוררים חרדה בפרט?
אז מה כן לעשות:
– התמודדות עם הפחד דורשת התמודדות סבלנית ומכילה-נכיר בפחד, נשוחח עליו, ננרמל, ונמתין שהילד יצליח להתגבר בעזרתנו.
– להגיב לתוקפנות או בעיות התנהגות בצורה מכילה אשר מתקפת את הרגשות, ונותנת פשר להתנהגות השלילית. במקום מסר שמעורר אשמה , "מלכי, את מאוד כעסת מקודם על ציפי שלא הסכימה לשתף אותך ולכן קרעת לה את היצירה. את צודקת זה מאוד קשה שלא רוצים לשתף אותך…. אבל אי אפשר לפגוע באחרים או בחפצים כשכועסים אנחנו נלמד יחד איך להירגע בדרכים אחרות".
– לא רצוי לקחת את הילד למיטת ההורים, זהו מעקף ודחייה הבעיה. הסיבות לפחד יישארו ואולי אף יתגברו כי יש בכך אמירה לא מפורשת "יש לך סיבה לפחד, אתה צודק ".
– נחזק את תחושת הביטחון הקיומי של הילד בעולם "אבא ואמא שומרים עלייך..תמיד"
ממש בשבוע זה אנחנו "עוסקים" בעינינו של בננו, יהונתן בן ה-8 השישי במספר בין 11 אחים.לומד בת"ת רגיל עם הספק לימודי חזק.
לילד, כבר מגילאי הגן יש קשיים בקריאה, הוא מה שנקרא, "פתיל קצר" מאז ומעולם. רמת הקשב והריכוז שלו בהתאם. לא מסוגל לגמור להקשיב .ממש חסר בסלנות.
יש בו משהו סוער והפרקטיבי זה ברור. אין לי צורך באיבחון. אנחנו מאוד רוצים לעזור לו כי הוא גדל והבעיה גדלה כמובן עוד יותר. החוצפה שלו כבר לא משהו שאפשר לעבור עליו. הוא עושה ואומר בלי לחשוב כמעט מה שיוצא לו מהפה. מזלזל ספונטני ובחוסר איכפתיות בלי לקחת אחריות למה שהוא עושה בכלל.
הוא ילד מתוק וחברותי וכל מה שכתבתי כאן לכאורא סותר את זה אבל זה המציאות. אנחנו הורים שב"ה מטופלים. בעלי אברך והגישה שלו מאוד אוהבת ומקרבת ויש לי מה ללמוד ממנו המון. אני אמא עובדת בשני עבודות מוציאה אותם למוסדות ורואה אותם בערבים. משתדלת כמה שאני יכולה להיות סבלנית ומכילה. אני חושבת שיש בבית גם שמאל דוחה וגם ימין מקרבת אבל זה ממש קשה כי זה נראה כמו מעגל שלא נגמר. הילד שוב ושוב חוזר על אותם השטויות ומעשים לא שלא כל ילד מעיז לעשות. היות ואני לא בבית הרבה מהזמן אין לי אפשרות "לפקח עליו". הוא לא ממושמע ועושה את זה באלגנטיות. אומר כן ועושה אחרת. אי אפשר להאמין לו.
בת"ת כבר מתקשרים יותר צפוף ובעלי סוף שבוע שעבר קיבל דיווח מאוד לא נעים שהוא לוקח דברים לאחרים בלי רשות ואף בבית הוא מתנהג כך וגם כספים הוא לוקח בלי רשות. המלמד שלו אמר לבעלי שהוא כבר עשרות שנים במקצוע ולא ראה מעשים כאלה הגובלים ב"עברינות"…. אני לוקחת אותו כמובן בערבון מוגבל כי ידוע לי טוב מאוד שהמון ילדים עוברים את השלב הזה וזה כן מצוי וזה לא כ"כ יפה לקרוא לזה בצורה כזו. ברור לי שהוא עושה את זה כי הוא טיפשון וחסר אחריות ולא מרוע… כמובן שההתנהלות עם הת"ת לא קלה בכלל.אני מבינה גם אותם.
ה' יעזור לנו ונזכה לעשות מה שצריך לעשות בעינינו. וגם הנהלת הת"ת מבקשים לעשות לו את כל האבחונים האפשריים ולהתחיל טיפול במידי.
מה הכי נכון לעשות בשלב זה? והבא?
קשב וריכוז בטוח, אבל האם לעשות כבר איבחון פסיכודידקטי כדי שהתמונה תהיה יותר ברורה?
יש משהו יותר יעיל?
אמא יקרה,
קודם כל האופן שבו הצגת את השאלה מראה עד כמה את חושבת ועסוקה בילד הזה, התיאור מאוד מפורט ועוזר כבר להבין ולנסות לכוון אותך. יחד עם זאת, נראה כי תשובה טובה ככול שתהיה לא תוכל להחליף ליווי מקצועי, ולכן ההמלצה הראשונה שלי היא לפנות להדרכת הורים כדי להמשיך "לחשוב" אותו, לקבל כלים מדוייקים כדי לסייע לו ולראות בהמשך איך ואיזה עזרה הוא יצטרך.
לעצם הנושא- אני מתרשמת מילד שצריך להתמודד בהרבה חזיתות, קודם כל הוא 8 מתוך 11 בלע"נ, יש לו קשיים בויסות "מאז ומעולם", חסר סבלנות, ובנוסף את, כאמא, עסוקה רוב שעות היום בלדאוג לצרכים של המשפחה ולפרנס. כל אלו יחד חוברים ומחמירים את המצב הרגשי שלו, ואז את התגובות שלכם ונוצר מעגל שלילי שהולך ומסלים. העצה הראשונה היא לשים לב לכך ולהימנע מזה.
בעיקרון גניבות ושקרים בד"כ מספרים על חסך רגשי, הילד כאילו מחפש משהו שהיה לו ואין לו עוד, לרוב מרוב שאנחנו נבהלים אנחנו הופכים להיות חשדניים, תופסים אותו על חם וכאילו מאשרים לעצמנו שאכן מדובר בבעיה אמיתית שהרי לגנוב ולשקר הם שני דברים חמורים ביותר. יחד עם זאת, שוב דפוס זה מרחיק את הילד מאיתנו ואז החסך הרגשי מתעצם. באומרי חסך אין הכוונה למשהו גשמי שחסר, ברור ונהיר לי שאתם מספקים לו כל צרכו. כוונתי לתחושה עמוקה שאבא ואמא מבינים אותי באמת עד הסוף, מבינים מה אני מנסה לומר (הגם שהילד לא מבין זה תהליך לא מודע כלל!!!!), ומאמינים בי ולי שוב ושוב. אחזור על דבר, לצורך כך אתם חייביים להיות מוחזקים בהדרכה כי לא קל במבחן המציאות להיות בעמדה אותה אני מציעה לאורך זמן!!
כתבת שמה שהוא עושה נובע מחוסר אחריות וטיפשות…ולא מרוע, אני מסכימה שהילד לא מתכוון להרע, הוא פשוט מוצא את עצמו במקומות אסורים, עובר על החוקים שוב ושוב…, היות ואין לו מספיק כוחות נפש להתגבר, החלק הדחפי של הנפש מתפרץ שוב ושוב. כדי שילד יצליח לווסת את הדחפים הוא חייב נוכחות מיטיבה, הוא יוכל לווסת רק באמצעות האחר המשמעותי (הורים בד"כ), והויסות מתבצע באמצעות התקשורת הרגשית ולא החינוכית.
כלומר, אם הוא לוקח משהו בלי רשות, לא יקדם אותו שנופיע מולו ונאמר, נאיים, נכעס או נפחיד שזה אסור… להיפך זה רק יגביר את התחושה הפנימית שלו שהוא ילד רע ומגיע לו עונש כזה או אחר. במקרים כאלה ההורה צריך להשתמש באמפתיה ככלי מווסת :" אני רואה שלקחת כסף כדי לקנות מדבקות, לקחת בלי רשות כי רצית את המדבקות ולא הצלחת להתגבר על משהו שדחף אותך מבפנים, אני יודעת שאתה יודע שזה אסור, ואני מאמינה שאתה רוצה להצליח להתגבר. אנחנו נמצא דרך לעזור לך בנושא הזה"
איך לעזור לו? מצריך ייעוץ פרטני במשך תקופה עד להשגת שינוי פנימי בנפש.
בכל מקרה, מקווה שסייעתי ולו במעט להבין מה קורה, בהצלחה בכל אשר תפנו
שרון
הבת שלי היא בת 5, ואני שמה לב שיש הרבה דברים שמפריעים לה מבחינת התחושה, לדוגמא הפס של הגרביונים, הקצה של השרוול אם מגיע עד סוף היד היא מבקשת ממני שאקפל לה אותו, בדר"כ היא פונה אלי שמשהו מפריע לה ואני מסדרת לה, או אומרת לה בואי נחכה רבע שעה אולי תתרגלי, ולפעמים היא באמת אומרת לי בשמחה אמא, התרגלתי זה כבר לא מפריע לי. הפריע לה ההחלפות בחילופי עונות מגופיות של קיץ לחורף וכן להפך, זה לא היה נראה לי משהו חריג שמידי מפריע ביומיום ולכן לא חשבתי לטפל, אולם בעקבות קריאת שאלות בפורום עלתה לי השאלה, אולי כן יש עניין לטפל בזה? הילדה ב"ה שמחה בבית ובגן, יכולה לשבת הרבה זמן אחרי צהרים ולשחק ולצייר. מה שכן אין לה כל כך סבלנות ומתרגזת לפעמים כשאני לא עונה לה מיד או מביאה את מה שביקשה כי אני עסוקה במשהו, אבל זה גם נראה לי בגבול הנורמה, אז השאלה שלי היא האם יש צורך לטפל בזה או לא?
פרטים שהאם הוסיפה לשאלותיי:
היא הבת הבכורה שלי
ההריון והלידה היו תקינים ב"ה
ההתפתחות המוטורית והשפתית הכל תקין ב"ה, גוזרת וצובעת מדויק, אוהבת לעשות יצירות וציורים
וכן יש לה שפה עשירה, רק ש ימנית היא אומרת כש שמאלית, אבל כשאני מנסה ללמד אותה, היא מצליחה לומר ש ימנית.(באמץ מעניין אם כדאי לפנות לקלינאית או לחכות עם זה?)
הגננת ב"ה אומרת עליה דברים טובים, היא מתנהגת ב"ה טוב, מקשיבה ברכוז ומספרת אח"כ בבית, היא אהובה ויש לה חברות ברוך השם!
תודה רבה על המענה!
ויסות חושי זה היכולת של האדם (בכל גיל..) לווסת ולארגן את עוצמת התגובה וסוגה לגרייה חושית (החושים שלנו- מגע קל, מגע עמוק, החוש הווסיטיבולרי- תחושת התנועה במרחב, השמיעה, הראיה והריח). קושי בוויסות חושי הינו הקושי של האדם להגיב לגרייה חושית בצורה המותאמת של הפעילות ושל הסביבה, לדוגמא- ילדה בת 10 שאינה פנויה ללמידה בשל הקושי בוויסות עוצמת הרעשים וסוג התאורה שבסביבת כיתתה.
לכל אחד מאיתנו פרופיל חושי משלו, רגישויות שונות, חיפוש אחר תחושות שונות ועוד. כמו בכל תחום יש מנעד שהוא בטווח הנורמה ואינו מעיד בהכרח על ליקוי בוויסות חושי. ליקוי בוויסות החושי יוגדר כאשר יהיה ברור שקיים קושי תפקודי ושמקורו הוא בוויסות החושי.
את מתארת תינוקת עדינה שכל דבר מקפיץ אותה, מבהיל אותה. ישנן עוד סיבות בגינן ילד יכול להיות ״רגיש״ ו״נבהל״. יש צורך לשלול סיבות רפואיות ובמידה והכל תקין, להפנות למרפאה בעיסוק מומחית בתינוקות להערכה ולהדרכה.
כרגע אני מציעה לנסות להתאים את עצמך אליה- להתנהל איתה בנחת וברוגע ולהשרות לה ביטחון. על אף הגיל הצעיר מומלץ להכינה מראש לפני פעילות בלתי נשלטת אשר עתידה לקרות (כגון רעש של מכשיר חשמלי וכו) ולומר- עכשיו המיקסר יופעל ויהיה רעש לא נעים שעוד מעט יחלוף.
כאשר את חוזרת הביתה והילדה בוכה, להתאפק, להיות מודעת שאולי זה פחות נעים לילדה. לגשת אליה בעדינות, לבקש את רשותה להרים, לגעת, לחבק, לנשק וכל דבר אחר שמתחשק לאמא לעשות.
אם את מבחינה בחוסר נוחות אצל הילדה, תמללי- ״נישקתי אותך חזק מידי או רועש מידי ולא היה לך נעים… מאוד התגעגעתי אלייך״. זה נותן לגיטימציה לתחושות של הילדה וגם נותן מקום לתחושות של האמא.
שולמית מקסימה
שלי.מאחלת לכולנו בהצלחה והרבה ס"ד והמשכנה להתעסק ביקר מכול,
תוכן השאלה: יש לי ילד בן 3.5 מתוק וחכם הקטן בבית , השנה כל יום יש לו תירוץ חדש למה לא ללכת לגן
ממש קשה לו , הגננת אומרת שהוא ילד מקסים ומקשיב והלוואי וכולם היו כמהו
וטענותיו : מרביצים לי, צועקים מאוד בגן וזה כואב לי באוזניים, לא רוצה לעשות עבודות
יש לציין שבבית הוא יושב המון זמן על עבודות יצירה שהוא מחליט כנראה קשה לו אם זה שמחליטים לו איזה צבע וגזירה וכו' בגן
כל בוקר הלב שלי כבד לראותו יוצא בדמעות
הוא כל יום שואל מתי החופש הגדול?
וכל חופש חנוכה דאגתו הייתה מתי חוזרים כי הוא לא מעוניין
מה אני עושה?
בס"ד
הי,
תודה על האפשרות להעלות שאלות
יש לי ילדה מתוקה בת 4 שכבר שנה וקצת עושה ממני צחוק אם אני אומרת לישון למשל או לאסוף משחקים היא מתחילה לקפוץ ולומר לא ואם אני נוזפת בה מעט היא בוכה כאילו היא לא הבינה בכלל שהיתה כאן דרישה כל שהיא ממנה
חשוב לי לציין שזו ילדה שלישית שלי אז אני יודעת שזה חריג אני מרגישה שהיא ואני לא משדרות על אותו גל והיא לא שומעת אותי בכלל אבל אני יודעת שאין לה בעית שמיעה.
מה יכולה להיות הסיבה?
תודה, חיה.
אני אם לנערה בכיתה ח' ומבקשת את עזרתכם. בתנו יעל נערה נבונה, עם חוכמת חיים ומתוקה. היא התפתחה רגיל ללא צורך בטיפולים או בהתערבות מיוחדת.
בגן חובה בזמן של מילוי מקום היו תלונות רבות על התנהגותה, בכיתה א' עם מורה קשוחה היא התקשתה להסתגל אך לאורך השנים התמודדה יפה. היא בתחום הממוצע מבחינה לימודית ומתקשה בחשבון ובאנגלית.
היא מפטפטת בשיעורים אך לצד זה מוסיפה לאווירה. בבית ניתן לתאר את תפקוד כגלי. כלומר לא יציב. יש תקופות שהיא מצטיינת, עוזרת, ממושמעת ויש שהיא ממש לא….במבדק קשב תפקודה לקוי רק באימפולסיביות ואנו לא יודעים אם כדאי לטפל או לא. היינו רוצים לפני המעבר לסמינר להעצים אותה כי הכתר שלה בבית המשפיע כמובן גם על החוץ לא חיובי ונובע מתפקודה [חיכוכים, התנגדויות, מאבקי כוח וחוסר שיתוף פעולה].
איזה סוג עזרה אנו צריכים? אנו תוהים ומבולבלים [בשל הגלים].
תודה ובהצלחה
אימא של יעל
להורים המשקיעים והמודאגים!
השאלה שהעליתם שייכת לתחום ההתנהגותי ולא הדידקטי, אבל בכל זאת אנסה לענות.
ציינתם שלעיתים הפרעות ההתנהגות מתרחשות כאשר התרופה טרם או כבר לא פעילה. ברור שיש לדאוג שלא יהיה מצב כזה! יש לבדוק עם הנוירולוג התאמה של התרופה שתיתן כיסוי מרבי לשעות שבהן הילד בכיתה.
חשוב לזכור, שכאשר הילד מתפרץ כי התרופה טרם השפיעה או שהשפעתה כבר פגה – הוא יוצר לעצמו תדמית של ילד חריג. החברים שהתרגלו להתנהגות שמאופיינת בצעקות, קללות וכו' – נמנעים מקשר עם הילד, אולי מרבים להזכיר לו את התנהגותו – ובתהליך של ציפיות שמגשימות את עצמן – מופיעה ההתפרצות הבאה.
מעבר לכך, יש כמובן מקום להתערבות רגשית מקיפה, שתתייחס לשאלה, האם יש טריגר (גורם מזמן) להתפרצות? האם ניתן לצפות מתי היא תתרחש? האם ניתן למצוא מתאם בין אירועים שקדמו, אולי עייפות, רעב וכו'?
ההתנהגות שציינתם מחייבת התערבות מעמיקה.
אם הפסיכיאטר לא ענה על ציפיתכם – אל תתייאשו, פנו לאיש מקצוע נוסף כדי לעזור לילד.
בברכת הצלחה
שרה קנופף
שלום לך אימא,
מבינה מאוד את הרגשות אותם את חווה. וכל אפשרות אותה כתבת לא מספקת ומשמחת, בצדק.
לא כתבת היכן היא ממוקמת במערך המשפחתי.
ברור שהיא מוסיקאית מחוננת ויודעת היטב, במודע ובלא מודע, לנגן בצורה מרשימה ומועילה.
לפני שמתקדמים, חשוב לברר אם לא עברה משהו קשה עם אחת השמרטפיות איתה נשארה ואז התנהגותה מוצדקת [פחד, חוסר התייחסות מדמות זרה, בכי מתמשך שלא מטופל, הרגשה של פלישה למרחב בלי הכנה מראש]. למרות היותה בת חמש כדאי לדובב אותה וגם לך כדאי לנסות להיזכר האם התנהגותה החמירה בעקבות מקרה מסוים.
כדאי לבדוק אם רק בתחום זה התנהגותה כזאת או גם בסיטואציות נוספות שלא מוצאות חן בעיניה היא מגיבה באופן דומה.
במידה והכל תקין ולא ארע כלום. מומלץ להכין את בתך מספר שעות לפני היציאה. לשתף אותה בצורה ברורה, נעימה אך החלטית [לא לשאול אותה] שאת אמורה ללכת, ולספר לה מי תגיע, איך היא נראית, מה היא תעשה איתה וכו….להכנה חשיבות מרובה כמווסתת חרדה.
חשוב גם להכין ולשתף את השמרטפית בהתנהגות הצפויה, לצ'פר אותה [ובלי ספק תוכלי גם את ביתך] על האווירה מחד ולהמליץ לה על פעילויות מיוחדות שיכולות "לשחד" את ביתך, מאידך.
ולסיום, הכיני את עצמך. היי רגועה כשאת מכינה את בתך, אל תתרגשי מהשפה אותה היא אמצה לעצמה בשלב זה. היא תפרד ממנה במידה והיא תחוש כי היא לא זקוקה לה.
חזקי ואמצי! עקביות ונחישות יסייעו לך
אתי רוזנצוייג- קריאת כיוון
מאבחנת דידקטית ומנחת הורים
שלום גם לך אימא מתעניינת. ברשותך אפילו ארחיב את השאלה למקום נוסף. הרי חנויות הספרים מלאות בספרות העוסקת בחינוך ילדים. אם כן מדוע בכלל ללכת למקום {אישי או קבוצתי} העוסק בכך ולא לקרוא בבית??? השאלה מורכבת ודורשת מענה ממספר זויות. ראשית, ההתייחסות בקבוצה היא ממש לא רק לתוכן אלא מאוד לתהליך הדינמי המתרחש ב"כאן ועכשיו" המייצג את מה שלעיתים מקביל בבית. שנית, את צודקת שהשתתפות בקבוצה דורשת רמה מסוימת של חשיפה, שיתוף וגם סבלנות בעת האזנה והתבוננות בעת שיתוף של חברה. אך התרומה הגדולה והשינוי המבורך שכולנו כאימהות מצפות לו קורה דווקא בקבוצה. מחקרים מראים כי לאימהות שהשתתפו בקבוצה לעומת טיפול פרטני היתה תרומה משמעותית ועמוקה יותר לטווח קצר וארוך באופן משמעותי.
שינוי, ממש כמו מעשה החינוך, חשוב שיעשה מתוך תהליך של סובלנות, תמיכה, אהבה, מוכלות, מוכנות, קבלה ורצון. קבוצה טובה ואיכותית, המונחית נכון, אמורה לספק רכיבי בסיס אלו. כך השינוי מוטבע, מועמק והופך, בס"ד, לבר קיימא. ובקשר להתעסקות באחר [ האזנה למשהי אחרת ] זוהי סיטואציה דומה למה שקורה, פעמים רבות, במרחב המשפחתי ומהווה סימולציה מצוינת והזדמנות נהדרת להתמודדות, צמיחה ושינוי.
איננו יודעים לאן לפנות בשאלה רגישה זו. האם לגב' אתי רוזנצוייג כמאבחנת דידקטית ומנחת הורים או למישהו מהצוות המקצועי. ההתלבטות היא בשל הקושי והבלבול להבין את מהות הבעיה שיש לנו עם תלמידת סמינר איכותית ויקרה. רגע לפני…תודה! תודה! מחנכת בסמינר במרכז.
רות תלמידה טובה, מוכשרת, מקשיבה בשיעורים ושומרת על משמעת תקינה. יש לה בטחון עצמי. נראה לי שמושפעת בקלות מחברות.
כבר מתחילת השנה ניכר שיש לרות קושי בכל מה שקשור לטקט. היא שואלת הרבה שאלות שברובן אינן קשורות לזרימה הטבעית של השיעור ובכך מתישה את המורות, ותוקעת את השיעור. מתקשה לקבל הערות ושואלת גם עליהן שאלות שלא במקום. מחוברת מידי לחפצים שלה. (לדוגמא במשך תקופה ארוכה שמרה על התיק שלה קרוב אליה על השולחן והתקשתה מאד להוריד אותו), היא קצת מרובעת. לא מבינה מסרים עקיפים. מתעקשת לבצע את מה שהיא רוצה וחושבת – בקיצור לא גמישה בכלל. מחזיקה מידי מעצמה. לא מצליחה להבחין אילו דברים מתאים לספר ולמי.
גם ההורים מתארים שיהא "חופרת" חסרת טקט ומדברת בקול היא מעולם לא אובחנה ולא טופלה.
למי כדאי להפנות? ומה מומלץ לעשות במישור המשפחתי והחינוכי.
למחנכת של רות!
יישר כח על האכפתיות שאת מגלה לתלמידתך.
ולגופו של ענין,
משאלתך עולה תהיה ממוקדת מאד!
האם לרות קושי על הרצף התקשורתי.
אין זה מקצועי והגון לאבחן דרך המייל, ולכן אמנע, ברשותך ממתן תוויות והגדרות. נתיחס רק להיבטים ההתנהגותיים.
התנהגותה של רות אינה תואמת את הנורמות החברתיות, והיא מהווה הפרעה לסביבה.
ולכן, יש להתמקד בדרכים לסייע לרות – ולסביבה.
האם רות תשתף פעולה עם המחנכת, היועצת, או גורם אחר במערכת?
אם כן, כדאי לקרוא לרות לשיחה, שנושאה אינו הטפת מוסר על כך שהיא מתנהגת שלא כראוי ומפריעה לכיתה!
יש לשוחח עמה על כללים ברורים, ולא הגדרות על. כמו: "אין לשאול שאלות בתוך כדי הסבר המורה"' ולא: "השתדלי להתנהג באופן שאינו מפריע למהלך השיעור".
אין ניתן להקיף בתקופה קצרה את כל הסיטואציות שבהן עולה קושי, יש לבדוק בתאום המורה, ההורים, ואולי תלמידה בוגרת ומבינת ענין מהכיתה, מה בעיקר מפריע לסביבה?
אילו התנהגויות שניתן להגדיר בכללים – מומלץ לשנות.
בכל פעם יש להגדיר כללים אופרטיביים (ביצועיים), חשוב לציין יעדים בצעדים קטנים, ובכל פעם, לאחר שהיעד הושג, לעבור לצעד הבא.
רצוי מאד שצעד כזה ילווה על ידי היועצת, מומלץ יועצת בעלת הכשרה בתחום.
לא מומלץ להצמיד לרות תווית של חריגה, אך בו זמנית, יש להביא בחשבון שהתנהגותה מזמינה כעסים או אפילו דחיה אצל המורות והחברות.
לכן, כדאי להסביר באופן כללי שרות אינה "מחזיקה מעצמה" כפי שנכתב בשאלה, ואינה מתכוונת "לחפור", להציק ולחבל במהלך השיעור.
יש להסביר שרות מציגה קושי מסויים ומן הראוי שהסביבה הבוגרת תבין, תכיל, ותקבל .
את ההורים יש לכוון לתווך לרות ולהמליל את המתרחש ואת דרכי ההתנהגות המצופות.
המורה בכיתה שימי לב, כדי שרות לא תשב רק על משבצת "התלמידה המוזרה", השתדלי לתת לה ביטוי חיובי לכישוריה, ליכולות שהיא מראה בתחומים לימודיים ובתחומים אחרים.
בהצלחהֱ
הורים יקרים!
מאוד מתסכל להיות עם ילד מתוסכל. עוד יותר מתסכל כאשר המערכת מתוסכלת ומתסכלת אותנו ההורים. אך האם זה נתון שרירותי? ומה ואם כן כדאי לעשות?
תסכול- זוהי תגובה למצב בו משהו לא מסתדר לציפיות, לתקוות, לרצונות שלי. התגובה יכולה לכלול כעס, צעקות, התעקשות, התפרצות זעם, בכי, הימנעות, שכיבה על הרצפה, בעיטות ודוגמאות נוספות.
לכל ילד יש סף אחר, ולכל ילד [וגם מבוגר] הסף עצמו משתנה.
מילד בכלל ומיהודי בפרט נדרשת יכולת עיכוב תגובה, דחית סיפוקים והתמודדות עם קונפליקטים בין רצונות שונים.
סף התסכול אינו נתון שמימי כמו צבע העיניים, גובה או תווי הפנים. אלא יש לנו את הזכות והמצווה להתערבות ולשותפות במעשה הבריאה.
חשוב לבדוק במקרה שלכם ותענו לעצמכם בשביל לחדד את המודעות והתפיסה הרעיונית, כמו את ההבנה מדוע זרמתם איתו עד היום כך:
- איך התפתח?
- האם יש תסמינים לקשיי ריכוז?
- וויסות חושי?
- או קשיים מוטוריים / אחרים?
- מה הרגשות שלכם כלפיו [רב הזמן]?
- מהי הדינמיקה המשפחתית והיכן הוא במערך המשפחתי?
ילדים המתקשים בביצוע ובהפנמה של מיומנויות בסיסיות כדוגמת הרכבה, בניה, ציור ותפקוד עצמאי. עלולים בכל פעולה לחוש כישלון ותחושת חוסר יכולת, תסכול ומשוב עצמי שלילי.
על ילדים אלו [שמאיזו סיבה מצאנו לרחם, לוותר, לעזור, לספק כל מה שהם רוצים] גם מוטלת הבחירה. ובעיקר על הוריהם. כעת כשבנכם בן חמש ויש עוד שנה על לעלותו, בס"ד, לכיתה א' , יש הזדמנות נהדרת להתחיל להכינו לחיים.
הנטיה שלנו כהורים וכמחנכים היא לוותר להם, לתת להם את מבוקשם, לרחם עליהם ובעצם להעביר מספר מסרים לא מודעים לכך שהם מסכנים, לא מסוגלים ובעיקר שאנו, הדמויות האמורות להחוות כיציבות, מוכלות, מכילות ובטוחות בעצמנו, חלשים, מבולבלים, רוקדים ע"פ הילד ובעצם הוא החזק ולא ממש אנחנו.
איך ילד קטן [ואולי מתקשה] חש כאשר במערך המשפחתי הוא מתפקד כחזק והוריו חלשים???
לצד הקשיים, באופן פרדוקסלי, דווקא ילד עם קשיים ועם סף תסכול נמוך צריך ללמוד להכילם. היכולת להכיל את עצמו למרות קשייו [אם ישנם, ואני בכוונה כותבת כאילו יש כי גם ילד מתקשה חובה וזכות היא לנו לחנך ולהכינו לחיים]. והיכולת שלנו להכיל אותו לא מכיל….מתוסכל….מתקשה…..
אחרי ההבנה, כי למען הווה ועתיד ילדינו העלאת סף התסכול היא בחירה נהדרת ומיטיבה עבורו נתקדם לחלקים המעשיים:
כדאי לבחור תחום או שניים המהווים תמרור אדום והזדמנות לצמיחה, להחליט בהחלטה הורית משותפת על שינוי, לאחר שאתם הבנתם והובלתם את חשיבותו להתפתחות ילדכם. לספר לבנכם בשיחה נעימה ונינוחה שמעכשיו הוא גדול, בוגר וחכם ולכן מעכשיו…..ולהיות עקביים מאוד.
המסר המילולי ובעיקר הלא מילולי, האופן בו תתנהגו, תגיבו ובעיקר תרגישו מבפנים, יעברו לילדם ללא מילים.
את השינוי הבא תעשו לפחות אחרי שבועיים ורק לאחר שאתם חשים שהילד חזר לנינוחות שלו.
אל תיבהלו אם הוא מגביר התנהגויות שליליות. זו הדרך שלו לבדוק כמה אתם רציניים, עקביים, חזקים או חלשים….
בנוסף, יש לתמוך בו רגשית [אך לא לוותר לו מעשית] ולהבין את הקושי שלו. ניתן גם באמצעות חיזוקים חיוביים מיידים בהתחלה [אתם מסיימים את המשימה והוא עמד בה בהצלחה, תנו לו עדש עם מחמאה מפורטת על ההתגברות]. בעתיד, הוא יפנים את האמפתיה והשפה הרגשית [אני רואה שמאוד קשה לך….כנראה אתה ממש כועס וכל מה שמתאים ללקסיקון הפרטי שלכם] ואז יוכל, אי"ה, לאומר זאת לעצמו ובכך להירגע באופן עצמאי.
בדומה לקו המים, אנו מצפים לעליה מתונה, מאוזנת ובעיקר לברכה!
הרבה נחת, אתי רוזנצוייג- קריאת כיוון למימוש הפוטנציאל של ילדכם , מאבחנת דידקטית ומנחת הורים.
א' ב' של שילוב
שלום וברכה,
קבלתי את השאלה וכאב לי הלב על הסבל שהיא- אתם עוברים.
איפה היא ממוקמת במשפחה?
האם יש לה קושי תחושתי? צורך עז בניקיון ובאסטטיקה? משהו קרה?
ולמה הגננת מתקשה לקבל זאת?
אין צודק או לא צודק, יש דרך. ובדרך מקום לכולם.
חשוב שתקבלו הכוונה בשביל לא ללחוץ מחד, אבל גם לא ליצור הימנעות למצבים שלא יהיו לה נעימים, מאידך.
אבל, בדרכי נועם.
אשמח להיות לעזר,
אתי רוזנצוייג
והנה תשובתה של הגב' אילה שטרנשוס– מרפאה בעיסוק
שלום וברכה אם מסורה,
תיארת כאן בהרחבה 'סיפור בהמשכים' שקשור בשימוש בדבק בשעת היצירה. קשה להבין האם ילדתך היקרה נמנעת בשל רגישות חושית או שמא בשל מצוקה רגעית של לכלוך ואי נעימות. אני מניחה שהיה ניתן 'לעצור' את הסיפור ולחסוך את אי הנעימות לו הגננת הייתה ניגשת לילדה ומבררת בגובה העיניים שלה מה לא נעים לה (אולי הייתה תקרית עם חברה ששפכה דבק/ אולי הילדה קיבלה גערה מוגזמת על שימוש לא נכון בדבק ואולי אולי קיימת רגישות חושית שמצריכה התייחסות ממוקדת).
הופתעתי לקרוא מה שכתבת אודות התגובה של הגננת העוסקת בעניין הפרס. אני מאמינה שהפרס הכי גדול לכל אחד ובכל גיל הוא לבצע את מה שנדרש ממנו. אם הילדה מתקשה כרגע להתעסק בדבק (ולא משנה אם מקור הקושי הינו רגשי או חושי) היא בוודאי חווה מצוקה ומן הסתם לא עושה מה שרוצה…
בכל מקרה, לאחר שיח בגובה העיניים כדאי תמיד לחשוב על אופציות נוספות בהן ניתן לעשות שימוש באופן שינעים לילד. במקרה זה הייתי מציעה לילדה שימוש בדבק באמצעות שימוש במקל אוזניים (ללא מגע ישיר בדבק) או במשך כמה ימים פעילות ההדבקה תיעשה על ידי הסייעת/ הגננת/ חברה בלי לעשות מזה עסק גדול. כל זאת תוך שידור של כבוד, הכלה, הבנה ואהבה.
במידה ואת מתרשמת מהימנעות ממגע בחומרים נוספים בסביבה באופן שמקשה על התפקוד היום-יומי תוכלי לפנות למרפאה בעיסוק כדי להעמיק את האבחון בתחום הוויסות החושי.
לכל אחד מאיתנו פרופיל חושי משלו, כל אחד מעבד את החושים בצורה שונה ומכתיב לפי זה את הבחירות שלו בחיים, לדוגמא- זה שאוהב הרבה תחושה במערכת התחושה העמוקה (המערכת הפרופריוצפטיבית) עשוי לבחור לישון עם שמיכה פוך כבדה, זה שרגיש יותר למגע (מערכת טקטילית) עשוי לבחור שלא להתעסק רבות עם חול ים ועוד ועוד. אין טוב/ לא טוב. עם כל סוג של עיבוד חושי ניתן לחיות באופן מוצלח.
אתייחס לרגישות יותר מאחרים בתחום המגע באופן שמקשה על התפקוד היום-יומי, כגון: רגישות למגע בדבק ורגישות בעת גזיזת ציפורניים. ראשית, כדאי לפנות לאבחון בריפוי בעיסוק בכדי לקבל הדרכה מותאמת אישית ולברר באמצעות שאלונים סטנדרטיים ותיאור מעמיק של התפקוד במגוון תחומי עיסוק. במקביל, כדאי לשוחח עם הילדונת על האתגר בצורה רגועה ולערוך חשיבה משותפת על רעיונות לפתרונות אפשריים או למציאת חלופות. לדוגמא, "גזירת ציפורניים הינה דבר חשוב ויש צורך לגזור ציפורניים. אני שמה לב שהפעולה הזו מאד לא נעימה לך. יש עוד ילדים מתוקים שמאד לא מחבבים את הפעולה הזו. לדוגמא: לי, גזירת ציפורניים לא נעימה במיוחד, אך לא מציקה, אבל יש דברים אחרים שפחות נעימים לי וזה בסדר. לכל אחד מאיתנו פעולות אהובות יותר ופחות. יש לך רעיון מה יכול לעזור לנו? אולי ננסה לגזור ציפורניים לאחר הרחצה שאז העור רך יותר? אפשרי למרוח קרם ידיים טרם הגזירה או לאחריה. ניתן לבצע את פעולת הגזירה בתוך גיגית מלאה במים וכיוצ"ב…". לאחר אבחון מעמיק ניתן יהיה לקבוע האם הדרכה לשימוש בשפה 'חושית' וחשיבה על אסטרטגיות והתאמות שונות בדומה לשיח שנכתב לעיל, מספקות, או האם גם יש צורך בהתאמה של תכנית חושית (מה שמכונה דיאטה סנסורית. מדובר במתן מבוקר ומותאם אישית של גירויים חושיים שונים. מטרתה לאזן ולווסת את המערכת החושית). הפרופיל החושי של כל אחד נשאר לאורך החיים, אך לרוב, עם הזמן הפרט מסתגל לפעולות שונות באמצעות העלאה למודעות, מציאת אסטרטגיות והתאמות ובחירות שונות המותאמות לפרופיל האישי.
בהצלחה רבה
אילה
ממש בשבוע זה אנחנו "עוסקים" בעינינו של בננו, יהונתן בן ה-8 השישי במספר בין 11 אחים.לומד בת"ת רגיל עם הספק לימודי חזק.
לילד, כבר מגילאי הגן יש קשיים בקריאה, הוא מה שנקרא, "פתיל קצר" מאז ומעולם. רמת הקשב והריכוז שלו בהתאם. לא מסוגל לגמור להקשיב .ממש חסר בסלנות.
יש בו משהו סוער והפרקטיבי זה ברור. אין לי צורך באיבחון. אנחנו מאוד רוצים לעזור לו כי הוא גדל והבעיה גדלה כמובן עוד יותר. החוצפה שלו כבר לא משהו שאפשר לעבור עליו. הוא עושה ואומר בלי לחשוב כמעט מה שיוצא לו מהפה. מזלזל ספונטני ובחוסר איכפתיות בלי לקחת אחריות למה שהוא עושה בכלל.
הוא ילד מתוק וחברותי וכל מה שכתבתי כאן לכאורא סותר את זה אבל זה המציאות. אנחנו הורים שב"ה מטופלים. בעלי אברך והגישה שלו מאוד אוהבת ומקרבת ויש לי מה ללמוד ממנו המון. אני אמא עובדת בשני עבודות מוציאה אותם למוסדות ורואה אותם בערבים. משתדלת כמה שאני יכולה להיות סבלנית ומכילה. אני חושבת שיש בבית גם שמאל דוחה וגם ימין מקרבת אבל זה ממש קשה כי זה נראה כמו מעגל שלא נגמר. הילד שוב ושוב חוזר על אותם השטויות ומעשים לא שלא כל ילד מעיז לעשות. היות ואני לא בבית הרבה מהזמן אין לי אפשרות "לפקח עליו". הוא לא ממושמע ועושה את זה באלגנטיות. אומר כן ועושה אחרת. אי אפשר להאמין לו.
בת"ת כבר מתקשרים יותר צפוף ובעלי סוף שבוע שעבר קיבל דיווח מאוד לא נעים שהוא לוקח דברים לאחרים בלי רשות ואף בבית הוא מתנהג כך וגם כספים הוא לוקח בלי רשות. המלמד שלו אמר לבעלי שהוא כבר עשרות שנים במקצוע ולא ראה מעשים כאלה הגובלים ב"עברינות"…. אני לוקחת אותו כמובן בערבון מוגבל כי ידוע לי טוב מאוד שהמון ילדים עוברים את השלב הזה וזה כן מצוי וזה לא כ"כ יפה לקרוא לזה בצורה כזו. ברור לי שהוא עושה את זה כי הוא טיפשון וחסר אחריות ולא מרוע… כמובן שההתנהלות עם הת"ת לא קלה בכלל.אני מבינה גם אותם.
ה' יעזור לנו ונזכה לעשות מה שצריך לעשות בעינינו. וגם הנהלת הת"ת מבקשים לעשות לו את כל האבחונים האפשריים ולהתחיל טיפול במידי.
מה הכי נכון לעשות בשלב זה? והבא?
קשב וריכוז בטוח, אבל האם לעשות כבר איבחון פסיכודידקטי כדי שהתמונה תהיה יותר ברורה?
יש משהו יותר יעיל?
אמא יקרה,
קודם כל האופן שבו הצגת את השאלה מראה עד כמה את חושבת ועסוקה בילד הזה, התיאור מאוד מפורט ועוזר כבר להבין ולנסות לכוון אותך. יחד עם זאת, נראה כי תשובה טובה ככול שתהיה לא תוכל להחליף ליווי מקצועי, ולכן ההמלצה הראשונה שלי היא לפנות להדרכת הורים כדי להמשיך "לחשוב" אותו, לקבל כלים מדוייקים כדי לסייע לו ולראות בהמשך איך ואיזה עזרה הוא יצטרך.
לעצם הנושא- אני מתרשמת מילד שצריך להתמודד בהרבה חזיתות, קודם כל הוא 8 מתוך 11 בלע"נ, יש לו קשיים בויסות "מאז ומעולם", חסר סבלנות, ובנוסף את, כאמא, עסוקה רוב שעות היום בלדאוג לצרכים של המשפחה ולפרנס. כל אלו יחד חוברים ומחמירים את המצב הרגשי שלו, ואז את התגובות שלכם ונוצר מעגל שלילי שהולך ומסלים. העצה הראשונה היא לשים לב לכך ולהימנע מזה.
בעיקרון גניבות ושקרים בד"כ מספרים על חסך רגשי, הילד כאילו מחפש משהו שהיה לו ואין לו עוד, לרוב מרוב שאנחנו נבהלים אנחנו הופכים להיות חשדניים, תופסים אותו על חם וכאילו מאשרים לעצמנו שאכן מדובר בבעיה אמיתית שהרי לגנוב ולשקר הם שני דברים חמורים ביותר. יחד עם זאת, שוב דפוס זה מרחיק את הילד מאיתנו ואז החסך הרגשי מתעצם. באומרי חסך אין הכוונה למשהו גשמי שחסר, ברור ונהיר לי שאתם מספקים לו כל צרכו. כוונתי לתחושה עמוקה שאבא ואמא מבינים אותי באמת עד הסוף, מבינים מה אני מנסה לומר (הגם שהילד לא מבין זה תהליך לא מודע כלל!!!!), ומאמינים בי ולי שוב ושוב. אחזור על דבר, לצורך כך אתם חייביים להיות מוחזקים בהדרכה כי לא קל במבחן המציאות להיות בעמדה אותה אני מציעה לאורך זמן!!
כתבת שמה שהוא עושה נובע מחוסר אחריות וטיפשות…ולא מרוע, אני מסכימה שהילד לא מתכוון להרע, הוא פשוט מוצא את עצמו במקומות אסורים, עובר על החוקים שוב ושוב…, היות ואין לו מספיק כוחות נפש להתגבר, החלק הדחפי של הנפש מתפרץ שוב ושוב. כדי שילד יצליח לווסת את הדחפים הוא חייב נוכחות מיטיבה, הוא יוכל לווסת רק באמצעות האחר המשמעותי (הורים בד"כ), והויסות מתבצע באמצעות התקשורת הרגשית ולא החינוכית.
כלומר, אם הוא לוקח משהו בלי רשות, לא יקדם אותו שנופיע מולו ונאמר, נאיים, נכעס או נפחיד שזה אסור… להיפך זה רק יגביר את התחושה הפנימית שלו שהוא ילד רע ומגיע לו עונש כזה או אחר. במקרים כאלה ההורה צריך להשתמש באמפתיה ככלי מווסת :" אני רואה שלקחת כסף כדי לקנות מדבקות, לקחת בלי רשות כי רצית את המדבקות ולא הצלחת להתגבר על משהו שדחף אותך מבפנים, אני יודעת שאתה יודע שזה אסור, ואני מאמינה שאתה רוצה להצליח להתגבר. אנחנו נמצא דרך לעזור לך בנושא הזה"
איך לעזור לו? מצריך ייעוץ פרטני במשך תקופה עד להשגת שינוי פנימי בנפש.
בכל מקרה, מקווה שסייעתי ולו במעט להבין מה קורה, בהצלחה בכל אשר תפנו
שרון
שלום לאמא!
קראתי את השאלה, ושוב קראתי – ובדקתי מי כאן איך לאמר קצת התבלבל.
או שאולי אין לי את כל הנתונים.
הילד בן 4.3
ק-ט-נ-ט-ן!
מפותח כמצופה ואף מעבר מבחינה לשונית ומבחינה מוטורית.
מה עוד?
הוא לא עומד בקצב בחשבון? רגע, אולי אנחנו רצים בקצב מהיר מדי?
הגננת, שמגלה ערנות לכל ילד, ראויה להערכה על כך, ויפה שהיא שמה לב היכן הילד נמצא, ומה קשייו,
אבל –
גננת שילוב בהגדרתה, לא נועדה לתת פיתוח וטיפוח לילד נורמטיבי!
אלו שעות חינוך מיוחד, שנועדו לילדים שמוגדרים – לקויי למידה רב בעיתיים, או שמציגים תמונה כוללת של עיכוב התפתחותי נרחב, או עיכוב שפתי וכו'
אם הילד לא יקבל זכאות לשעות שילוב -מבחינתי זו הוכחה שהמערכת עדין פועלת בהיגיון ובמקצועיות ולא רצה מהר מדי להעניק הגדרות ותיוגים.
מה כן?
אפשר לעבוד עם הילד באופן לא פורמאלי, ובלי לחץ, לחשוף אותו למילים, למספרים, תוך כדי משחק, במהלך חיי היום יום,
ולזכור שיש לילד את הזכות המלאה להתקדם בקצב שלו – ולכבד זאת, כל עוד הוא מצוי בתוך טווח הנורמה.
אין סיבה וטעם לרוץ לרופא התפתחותי או לעוד אנשי מקצוע – ולהיכנס לסחרחורת של אבחונים וטיפולים.
תני לילד הזדמנויות למידה בסביבה הטבעית.
שלום רב, בתי בת 8 ומקבלת בבית הספר שעות שבועיות של מורת שיח, היום היא קוראת מדוייק אך קצת איטי (טקסט חדש 44 מילים לדקה בערך) בנוסף, יש קושי בהבנת הנקרא בשאלות מורכבות, קושי בפתירת בעיות מילוליות בחשבון ( תרגילים יודעת מצוין) ונראה שבכל דבר שמצריך חשיבה עמוקה.
בעבר( גיל 3-6 רצוף)טופלה בקלינאית תקשורת בשל בעיות שליפה וכעת שיפור עצום אבל עדיין הבעה עצמית דלה אך שפה עשירה השתפרה, בנוסף טופלה בטיפול רגשי במשחק כי היתה סגורה בקבוצה ואף עברה טיפול במיומנות חברתית.
כל הנ"ל תרם והעצים אותה מאוד, אך כיום אנו מתמודדים עם קשים לימודיים מסויימים.
למי אוכל לפנות בכדי לבדוק את שורש הבעיה? בגיל 6 הייתי אצל נורולוג שפסל קשב וריכוז והפנה למבדק דידקטי ששם ביקשו שאגיע בגיל 8 שקוראת מצוין. אשמח לקבל חוות דעת כיצד לטפל. תודה רבה.
אמא משקיענית ואכפתית
הקריאה היא שפה בפני עצמה, המושתת על השפה הדבורה, תורמת לה ונתרמת ממנה. יחסי גומלין קבועים קיימים בין השפה הדבורה לשפה הכתובה. קצב הקריאה הוא חשוב אך הוא לא המדד העיקרי לרכישה יעילה של תהליכי הקריאה [הקצב בסוף כתה א' הוא בין 20-40 מילים, כתה ב' 40- 60, כתה ג' 60-80]. הקריאה כמשימה התפתחותית המשלבת עשרות תתי תחום מצריכה גם שליפה יעילה, יכולת חשיבה, קצב מהיר, יכולת דיוק והנאה ע"מ שהפעולה תתבצע שוב ושוב.
מתוך שאלתך עולה השקעה עצומה בביתכם לאורך כל השנים ובמגוון תחומים. היא ב"ה התקדמה ויש שכר לפעולתכם. אבל, עדיין הקצב ואיכות הקריאה, החשיבה והלמידה הכללית המושתתת על מקצועות רבי מלל, יכולים להשתפר, ובצדק.
את מתארת השקעה בתחום השפתי. אכן, שפה וחשיבה שלובים האחד עם השני וקריאה ללא כל ספק מצריכה [לפחות] ממשאבים אלו.
מכיוון שהיא בת 8 והיא עדיין זכאית לטיפול של קלינאית תקשורת מטעם קופת החולים הייתי מציעה להשקיע במספר מישורים:
- טיפוח ופיתוח תהליכי שפה וחשיבה- הן ע"י קלינאית תקשורת והן ע"י מורה ל"הוראה מתקנת" שתקנה לה אסטרטגיות למידה: הבנת הנקרא קלסית ופיתוח חשיבה ברמות גבוהות.
- שיפור קצב הקריאה כאמצעי עזר להבנת הנקרא ולהנאה. גם זאת ע"י המורה להוראה מתקנת. במסגרת הבית ניתן לתת לה "ספר קלטת" ע"מ שתעקוב ותרכוש באמצעות החיקוי את האינטונציה [גיוון בקול], את המקצב ואת ההנאה מהאזנה לסיפורים שימשכו אותה, בס"ד, לסיפורים נוספים.
- שיפור יכולת השליפה בעיקר הפונולוגית [ע"י אות פותחת כי אני מבינה שאוצר מילים סמנטי- כללי יש לה תקין, ב"ה, לאחר השקעתם הברוכה]. לכך מומלץ המשחק הקלסי והוותיק:"חי, צומח דומם" על מכלול הוואריאציות שלו. מומלץ בהדרגה להעלות כל פעם קטגוריה נוספת.
- שיפור יכולת החשיבה במנותק מקריאה- יש לבנות תכנית עבודה בהתאם לממצאי אבחון דידקטי או אבחון שפתי ובכך להעשיר אותה ולמנוע פגיעה בהתפתחות החשיבה.
- הקראת סיפורים, קטעי מידע וחדשות ע"מ שלא יווצר פער.
כמובן שכמו בכל קשיי הלמידה, מומלץ לבדוק יכולות חושיות: ראיה ושמיעה. והכי מהכול: לזכור, שהילדה שלכם היא לא רק "כמה מילים לדקה" אלא מלאת תכונות חיוביות ומתנות שמימיות וכדאי לפתח ולעצים את הטוב שיש בה, שימלא אותה בחוסן, אי"ה, יחזק וישמח אותה וילמד אותה שיהא שווה, משמעותית, מלאת טוב, ברוכה ביתרונות וללא ספק צמיחה זו תתן לה גם כוחות להתמודד אם אתגריה.
המשיכו להשקיע ממוקד ויעיל ולראות ברכה וס"ד בעמלכם
אתי רוזנצוייג- קריאת כיוון
מאבחנת דידקטית ומנחת הורים
מרצה בבית המורה בקורס: שפה, חשיבה ותקשורת.
ילדתי בכיתה גימ"ל שונאת להשקיע בשיעורי בית, כך שכל כל השנה היה לנו אתגר סביב הנושא. (שבי תגמרי עד הסוף. נשארה לך רק שאלה אחרונה. למה לא עשית אתמול? למה את דוחה למחרתיים? וכו') כעת, קיבלה מהמורה חוברות חופש בחשבון ובעברית, ויש להגיש אותן בתחילת שנת הלימודים הבאה. השאלה שלי היא: איך אפשר להניע אותה להשלים את החוברות? ולשבת על התרגילים והמשימות? כשכל השנה היא התחמקה מלעשות שיעורי בית. אציין שאיננה לקוית למידה. אלא חסרת סבלנות ומוטיבציה… תודה מראש לתשובת מומחה!
להתייחסותך המקצועית – תודה!
שלום אמא יקרה
אין ספק שלילדות כמו ביתך אמורה להיות רווחה בחופש הגדול. ויותר מזה- לך- אמא ששנה שלמה ניהלה את הבת שלה להכנת שיעורי הבית.
לפני הצגת כיוון החשיבה האישי שלי אשמח לתת לך כיוונים לבדיקה מדוע שיעורי הבית מתנהלים כך חוץ מאשר "חוסר סבלנות ומוטיבציה". האם היא ישנה ואוכלת באופן מותאם לגילה? האם שללתם קושי בראיה/ שמיעה? והכי מהכול: האם בדקתם שלא מדובר בקושי בקשיי קשב וריכוז?
במידה ושללתם הכול והאתגר הוא בגלל חוסר עניין וסבלנות הייתי מציעה לאורך השנה להעצים אותה ולתת לה "דלק" שייתן לה כוח להתמודד עם הפעלת שרירים לא פשוטים, עבורה, בשלב זה. כך חוג מעצים, זמן איכות אישי עם ההורים או משהו אחר הנראה לכם מתאים להזין אותה, יוכלו להעביר לה מסר של הערכה בהשקעה שלה למרות ובגלל.
ועכשיו- מה עושים?
אם יורשה לי להציג אולי כיוון שונה, אציע לשוחח עם המורה, להסביר לה את הקושי שלה לאורך כל השנה, את המאמצים שהשקיעה ושאתם רוצים לשמור על כוחות ורעננות לקראת שנה"ל הבאה ואולי היא תהיה מוכנה לתת לכם פטור מהכנת ש.ב. בחופש הגדול??? אלא אם כן אתם רואים בזה ערך ולכם זה חשוב ואז הייתי מציעה לנסות להפוך את זה לזמן כיפי ביחד בו אתם שותפים/ מסיעיים בתשובות/ הופכים זאת לזמן משפחתי ולא "מפילים" עליה את ש.ב.
לאורך השנה, במידה והכל בסדר, הייתי מציעה לתרגל איתה אסטרטגיות לניהול עצמי כמו: יומן עם סימון וי על מטלות שעשתה, תכנון הדברים שיש לה לעשות ואחרי זה ביצוע של פעילות כיפית, שימוש בשעון עם מספר דקות שהיא לא קמה מהמקום, ארגון יעיל של הזמן ושל החפצים ושבחים רבים וכאמור חוג שייתן לה עוד משאבים, יכולים לסייע לה לקבל דלק.
מאחלת לה, לכם ולכולנו חופשה נעימה ונינוחה!
אשתדל לכתוב באריכות כולל כל הפרטים כדי שתצליחי לקרוא את התמונה הכי טוב שאפשר…
מיכל שלנו נולדה בתחילת כסלו (תחילת נובמבר) היא כרגע בת 5 ורבע, היא הבכורה מתוך 4 ילדים בלע"ה, אחריה יש את אחותה בת 4 אח בן 2.5 ותינוקת בת חצי שנה,
יש לציין שהאחות שאחרי מיכל מעט חופפת עליה (לא באמת רק בהרגשה) אחותה חכמה מאד!! (ביחס לגילה) מדברת בצורה כובשת, ונותנת את עצמה לכל אחד…
מיכל היא טיפוס מעט יותר סנובי, לא מפתחת שיחות עם אחרים סתם, אבל כשהיא פותחת את הפה היא מדהימה, מיכל היא חכמה מאד, יש לה זיכרון חזק מאד!!! (זוכרת פרטי פרטים ממקרים שקרו לפני חודשים…) היא מבינה ענין כמו שצריך, מבחינה מוטורית היא כותבת לפי שמיעה ברמה גבוהה! (אמא שלי מורה בכתה א' והיא אומרת שהיא כותבת ברמה גבוהה מאד) היא יודעת איך להסתדר מול דף (יש לה תכנון מראש לכתוב באותיות קטנות כדי שיהיה לה מקום לכל המילה) היא מכירה את כל אותיות ה-א'ב',
בחשבון כנ"ל ראש חזק מאד!! בע"פ היא עונה על תרגילים ובעיות של העשרת הראשונה,
גזירה צביעה וכתיבה =מדהים
מיכל מביעה את עצמה בע"פ מקסים (גם בבית וגם בגן)
מיכל פרפקציוניסטית ברמה (מעט) מוגזמת, וכאן בעצם מתחילה הבעיה… מיכל בוכה הרבה על כל מיני תסכולים שקורים לה, למשל אם יצא לה טעות בדף עבודה היא בוכה, אם הגננת הביאה לכולם מסכות ורק היא קבלה מסכה קרועה היא בוכה… בקיצור בוכה הרבה אבל קצר! הלכנו איתה למשהי שעזרה לה מאד!!! מאז שהיתה אצלה ניכר שינוי עצום לטובה!!! ברוך ה'.
בגן הגננת טוענת שהיא חולמת ולא נראית לה מקשיבה, היא רצתה שנלך לעשות לה אבחון קשב אבל א"א לעשות לפני גיל 6, ולכן בעצם אני לא יודעת מה לעשות עם כיתה א'… בבית מיכל מספרת את הנלמד בגן בין 80-90 % ממה שלמדו (לעומת אחותה בת ה-4 שמספרת את הכל בכל מכל!!!!)
כמו"כ לא זוכרת שבשנים עברו היה למיכל בעיה עם סיפור הפרשה….
הגננת גם טוענת שהיא לא מספיק מבינה הוראות וכל הזמן באה לשאול מה לעשות (אני אמרתי לגננת שאני חושבת שזה מגיעה מהפרפקציונסטיות שהיא מפחדת שהיא לא הבינה ולכן באה לשאול שוב ושוב, כרגע נתתי לגננת הוראה שלא תומר לה שוב מה לעשות אלא תומר לה- מיכל שמעת כמו כולם מה צריך לעשות ואני לא חוזרת שוב על ההוראה)
אני מאד רוצה שתעלה לכתה א' מכל מיני סיבות (בעיקר חברתיות) אבל אני רוצה שתעלה ותהיה מוכנה כמו שצריך, לכן אני רוצה עכשיו להשקיע בה כדי שתהיה מוכנה כמו שצריך.
אשמח לשמוע מה יש לך לומר…
וואו. לא יודעת איך הגעת אלי אבל שמחה שהגעת. הבן השלישי שלי בן 4 וחצי לפני כשנתיים (בעקבות זה שלא דיבר כמעט) גילינו שהוא לקוי שמיעה דוצ. מאז היה בגן מיחא חצי שנה, שנה אחת בגן שפה עם תגבור של קלינאית פרטית ועוד שנה בגן שפה בלי תגבור (יש קלינאית בגן) ההתפתחות שלו מדהימה הוא מדבר הרבה יותר חופשי אומר משפטים וכל הזמן מרחיב את השפה שלו גם בשליפה.
שנה הבאה(גן חובה) הוא עדיין מיועד לגן שפה כי הרמה שלו עוד לא משתווה לרמת קבוצת הגיל שלו. הוא יליד אוקטובר אז אני רוצה להשאיר אותו עוד שנה בגן חובה במטרה שירכוש כמה שיותר לפני הכניסה לא'. נראה שנה הבאה אני חושבת שעדיף לו להכנס לגן רגיל בשנה השניה אבל נראה מה הכי טוב לו. כמו כן ממש מעדיפה שיהיה בכיתה רגילה (קוגניטיבית מוטורית רגשית הוא מותאם גיל). אשמח לשמוע מה דעתך.
כמו כן האם להוסיף לו קלינאית שנה הבאה? תודה רבה על ההקשבה
שלום אמא יקרה
אימו של אריאל המושקע.
כל הכבוד על האכפתיות, זה מובן מאליו מחד, אך מורכב, מאתגר, מתיש ומעורר התפעלות, מאידך.
קלינאית כדאי תמיד להוסיף כי שפה היא המהות עבורו וגם עבור העולם.
לכן, לא הייתי מוותרת על קלינאית, בפרט שאת סופר זכאית.
לגבי שילובו בחינוך רגיל, מבחינה חוקית אתם זכאים. תצטרכו לבדוק בעוד כחצי שנה מה הכי מתאים ונכון עבורו. וכמו שכתבת, בראיה מערכתית ולא רק שפתית. מקום שיאמין בכוחותיו, יעצים את בטחונו, יממש את יכולותיו הנוספות ויאפשר לו להתפתח במיטב מתוך שמחה, נינוחות ופיתוח כישוריו.
מאחלת לכם שה' יכוון אתכם בדרך הנכונה
ושיהיו לכם כוחות, בריאות ושמחה.
שלום וברכה
אנחנו בדיוק אחרי אבחון אצל קלינאית תקשורת לבני שעתיד בעז״ה לעלות לכתה א, נראה שהוא צריך לקבל חיזוק ברוב התחומים שכתבת עליהם פה, אני מחפשת קלינאית תקשורת בקופת חולים מכבי, התורים כמובן רחוקים, האם את עובדת עם הקופה?
שלום רב
תודה על פנייתך:)
היכן את גרה?
יש חוק שקובע שמאז שפניתם להתפתחות הילד או קלינאית אתם זכאים לקבל טיפול תוך שלושה חודשים. זהו חוזר מנכ"ל.
במידה ואין קלינאית פנויה בקופה, אתם אמורים להתקשר לקלינאית המחוזית ולבקש אישור ללכת באופן פרטי ולקבל החזרים.
לטובת ילדכם, ממשו את החוק בדחיפות ע"מ שיגיע מוכן ככל הניתן.
אשמח להמשיך ולהיות לעזר לקידום ילדנו.
אתי רוזנצוייג
שלום רב,
תודה על המאמרים הנפלאים
ברצוני לשאול, בני בן 8.5 עולה לכתה ד' ילד מתוק וחינני מוכשר חכם בעל מידות טובות (שלא אוהב ללכת לישון… ויש לו עייפות מצטברת).
עכשיו עשינו לו משקפיים 1/1ורבע
הוא לא אוהב לכתוב וקשה לו למלאות בחשב נא
אני חוששת שהוא לא קורא קריאה מדויקת, הוא יכול לקרוא שמחתו – שמחתנו.
הוא התחיל ללמוד גמרא עם מישהו פרטי, בתחילה היה לו קשה להסתכל בפנים אבל המשקפיים פטרו את זה
הוא קורא המון, (כמובן בעיקר קומיקס), הוא אוהב להסתכל בספרים עם תמונות של רבנים ולקרוא את הכיתוב מתחת, הוא גם קורא ספרים רגילים שמתאימים לגילו.
כאשר הוא קורא בקול – תהילים, או תפילה, או סתם אני אומרת לו תקרא בקול, הקריאה לא מדוייקת לגמרי, כשאני אומרת לו תסתכל שוב, הוא קורא בסדר.
האם יש פתרון במסגרת הביתית, כמו לגרום לו לקרוא בקול ביחד איתי, או שזה כן דורש אבחון?
וכן לגבי הכתיבה, האם לחזק את המוטוריקה העדינה – כמו משחק בחול ופסטלינה ויצירת עבודות, או לשבת איתו על עבודות כתיבה מענינות?
אשמח לשמוע את תגובתך, אם תוכלי תכתבי את דעתך, ואני אחשוב מה לעשות איתה הלאה.
יישר כח גדול על תשומת הלב
אמא של אלי.
שלום אמא של אלי.
אכן נשמע בן מקסים לאם אכפתית.
הייתי מציעה סוג של מיפוי ולא את כל הסוללה,
בו נוכל לבדוק את היכולות העומדות בבסיס דיוק בקריאה:
- מודעות פונולוגית בעיקר סגמנטציה
- זיכרון שמיעתי
- שיום אוטומטי מהיר
- ושליפה
דיוק בקריאה:
- מילות תפל
- לוח עיצורים ותנועות
- טקסט מורכב
- מילים ומשפטים מורכבים כמו מנביא שלא מכיר וכו.
מוטוריקה:
את צודקת שמה שנדרש זה אחיזה יעילה ותוצר תקין אך הדרך לשם מורכבת [ראי מאמר עם מרפאה בעיסוק].
לכן אתן גם הדגשים לתשתית הגופנית ולא רק למוטוריקה עדינה.
יש לצפות בתהליך ולא רק בתוצר.
מכיוון שמדובר בילד חכם, הפער בעוכריו מחד, אך הסיכוי גדל מאידך, כמו גם הצורך לסייע לו ע"מ לא לגרום לו תסכול.
נושאים נוספים לברור:
קשב שללתם? ומה עם מיקוד ראיה??? לגבי שעות השינה מומלץ להתייעץ עם רופא ילדים על לקיחת מלטונין [הורמון המשפיע על שינה].
בהצלחה והרבה נחת!
בנינו מתחיל ללמוד גמרא בשנת הלימודים הקרובה. מאבחונו הדידקטי עולה כי השפה והחשיבה שלו זקוקים לפיתוח וטיפוח. אנו יודעים לקשיים העלולים להיגרם לו ורוצים להכינו עד כמה שניתן, האם יש משהו שאנו כהורים יכולים להכין את ילדנו? נוסיף שיש לו מוטיבציה ללמוד, זכרון טוב ודפוס איטי אך יעיל. נודה על מתן כלים למגרש הביתי בשביל להכינו במיטב
הייתי מציעה שהתמיכה הממוקדת בלימוד הגמרא תינתן על ידי מורה מומחה. תפקיד ההורים הינו במתן אמון בילד, בשימור המוטיבציה, בהבהרה חשיבות לימוד הגמרה – בדגש על עצם הלימוד ולא על ההישג דווקא. כאשר הוא לומד בבית עם האב, מומלץ ללמוד נושאים שהוא יודע ומכיר, ולא את הנושאים שבהם הוא מתקשה וזקוק לעזרה. המטרה יצירת מפגש חיובי סביב הגמרא.
אל תוותרו כמובן על עזרה מקצועית צמודה.
הקונפליקט ברור בין הרצון להקנות אווירה, שייכות וחיבור לבין הקשיים האובייקטיביים בקריאה ובישיבה ממושכת. נשמח למענה מפורט ככל הניתן על הגילאים, הדרישות, הזכויות והחשיבות
ובעיקר על הדרך- קריאת כיוון…שיש לעשות זאת.
מודים ומצפים הורים נבוכים
לקראת הימים הנוראים, עולה שאלת ההתמודדות עם ילדים מאותגרי קשב בעוצמה רבה, בגלל השהות הממושכת בבית הכנסת – שהות שמציגה את קשיי הילד לעין כל ומוסיפה על ההתמודדות הקייימת בחיי היום יום..
כל אירוע כזה, של מפגש עם הסביבה שאינה מכירה את הילד ואת קשייו, מזמן להורים התמודדות שאיננה פשוטה.
זה יכול להיות בבית הכנסת, בשעת קניות, בשמחה משפחתית, בגינה הציבורית ועוד,
תמיד עשויים לפגוש את המחנכים המתנדבים שמסבירים להורים מדוע ההתנהגות של ילדם אינה ראויה ומה עליהם לעשות.
על ההורים לפתח עמידות, גם כאשר המחנכים הם בני משפחה וכו'.
תמיהה של שכנה, או הערה של דודה אינם אמורים לשנות גישה חינוכית שמותאמת לילד!
הילד אינו מתכוון "לעשות בושות" ואינו מחויב למצוא חן בעיני כל רואיו.
הורה שמסוגל להמשיך לחנך בדרך שבה הוא מאמין ובאופנים המתאימים לילד שלו – למרות תגובות הסביבה, הוא הורה מכיל, מבין, קשוב – שמשקיע את המשאבים פנימה בחינוך הילד ולא החוצה – בנשיאת חן בעיני גורמים שונים.
זו גישה כללית, שעל הורים המתמודדים עם האתגר של גידול ילד עם קשיים לאמץ, ואולי גישה המומלצת לכל הורה!!!
ולגופו של ענין, התפילה הממושכת אכן מציבה בפני ילדים רבים, ובעיקר בפני ילדים בעלי הפרעת קשב דרישה שאינה קלה לביצוע.
יש לזכור, כאשר ילד לחוץ – הפרעת הקשב מתפרצת בעוצמות.
ולכן, אין זה נכון ורצוי להזהיר את הילד שישב בשקט, שיתפלל כראוי ועוד ועוד מכיוון שהלחץ שדרישות כאלו מציבות בפניו – רק יקצין את תסמיני הפרעת הקשב, והוא לא יוכל לשבת גם משך זמן קצר – שבדרך כלל הוא מסוגל לו.
כדאי לשוחח עם הילד מראש. לדבר מעלת התפילה – ולא רק על החובה להתפלל, להזכיר שטוב מעט בכוונה מהרבה ללא כוונה, ובו זמנית להציף את הקושי, ולמצוא עם הילד דרכים להתמודד. להגיע אתו לתובנה ולא לקבוע עבורו.
אפשר להחליט מראש על הפסקות יזומות כל פרק זמן מסוים, הפסקות שינתנו לילד כדי שיוכל להתפלל ולא כתוצאה מהפרעה ומחוסר שקט!
חשוב לתכנן מראש מה יעשה בהפסקה שתינתן לא. יצא החוצה, יעלה לאמא לעזרת נשים, ילך הביתה להכין את הקידוש עוד ועוד.
יש לסכם מראש על משך ההפסקה.
חשוב שהילד יבין שאין בקושי שלו להתמיד בתפילה ביטוי לחוסר יראת שמים, להתנהגות לא ראויה אלא ביטוי לקושי שכבר מוכר וידוע ומלווה אותו בכל מקום.
מילות המפתח אם כך הן מודעות לקושי ולא התעלמות ממנו,
תכנון מוקדם ולא היגררות.
חשוב מאד לתת את הדעת על כך שהתפילה תיצרב בזיכרון הילד כחוויה חיובית ולא כעול קשה, מאיים, מזמן עימותים וחיכוכים עם ההורים.
נקודה חשובה – גיל הילד!
בשאלה היתה התיחסות לגיל 6.
בגיל 6 ילד אינו אמור לשבת במשך כל התפילה! גם אם בכל מנין אפשר לראות את הילד הצעיר מאד היושב ומתפלל כל התפילה, הוא החריג (לטובה) ולא הילד שמתקשה לשבת יותר מכמה דקות!
כאשר ההורים יגיעו עם השלמה שהילד המתקשה לא ישהה כל זמן התפילה בבית הכנסת, וישננו לעצמם שהילד מתמודד, ותפילתו שנעשית למחצה לשליש ולרביע – אהובה ומקובלת לפני הקב"ה שרוצה את הלב!
קבלה של ההורים – תסייע לילד יותר מכל דבר אחר.
ועוד נקודה, כפי שכבר כתבנו בשאלו הקודמות, פורום זה אינו רשאי ואינו יכול להתיחס לטיפול התרופתי,
אבל בכל זאת, אם ילד זקוק לריטלין ביום לימודים רגיל, אין כל סיבה להניח שביום של תפילה הוא אינו זקוק לו!
בס"ד
שאלות קריאת כיוון אלול תשע"ח
עבור אילה שטרנשוס
שלום רב
בנינו מתחיל עכשיו את לימודו בכיתה א'. הוא ילד מתוק ורגיל ולומד בת"ת מבוסס. אני פונה אליכם למרות שאינו מאובחן ואינו מתויג עם בעיה כלשהי. אני, כאימו, מרגישה שיש לו קושי בגזירה, בכתיבה, בכפתור כפתורים ובעוד פעילויות הדורשות מוטוריקה עדינה [ הכתב מעט רועד, חלש]. הלחץ הגדול שלנו הוא הידיעה שבשיטת הלימוד אצלם בכיתה כותבים ישר מתחילת א' ואני חוששת שהוא לא יסתדר, ירגיש תחושת כישלון, אולי לא יכתוב ואז המחנך יכעס עליו, בקיצור חוששת….
שאלותי:
איך, בפעילויות ביתיות, ניתן להכין ולחזק אותו ע"מ שיצליח.
מה מומלץ לעשות שבכיתה המחנך לא ילחיץ אותו?
בנוסף, השנה הוא יצטרך להתחיל לעשות "מערכת". אני תוהה איך נכון ויעיל ללמדו לעשות זאת בצורה מאורגנת ונכונה. האם יש איזו שיטה או דרך מומלצת?
תשובותיי:
שלום וברכה,
את מדווחת על קושי בהשתתפות בתחום הלמידה ובתחום העצמאות בלבוש בפעילויות הדורשות מוטוריקה עדינה. כפי שתיארת , את חוששת שהדבר עלול להשפיע על המצב הרגשי של ילדך בבית הספר. ללא ספק כאשר נמצא פער בין דרישות הסביבה והפעילות לבין התפקוד של הילד עלולה להיות השפעה על דימויו העצמי. אני ממליצה לפנות לאבחון אצל מרפאה בעיסוק מוסמכת כדי לבדוק את מקור הקשיים לעומק וכדי להתאים תוכנית טיפול מתאימה לפי הצורך. לעיתים הקושי במוטוריקה העדינה מלווה בליקוי בעיבוד חושי ו/ או בליקוי בתשתית המוטורית ועל כן קיימת חשיבות רבה לאבחון המקצועי. במקביל כדאי להנגיש לילד פעילויות לחיזוק המוטוריקה העדינה במסגרת הבית, כגון: התעסקות מגוונת בפלסטלינה (פעילות מצוינת להפרדת התנועה באצבעות הינה כדרור של חלקי פלסטלינה קטנים באצבעות אצבע ואגודל), איטוב אטבי כביסה, נעיצת נעצים ראש עגול מפלסטיק על גבי משטח קלקר, השחלת חרוזים, שימוש בפינצטות בגדלים שונים למטרות משחק ואכילה. חשוב לדווח למחנך שקיים חשד לקושי במוטוריקה העדינה ולבקש להעצים את הילד במה שכן מצליח. במקביל לומר למחנך שהעניין בתהליך בירור מקצועי ויינתן מענה לפי חוות דעת מקצועית. אני ממליצה מאד לעודד תקשורת בין המרפאה בעיסוק לבין המחנך לצורך הסבר ותיאום ציפיות מהילד במהלך תקופת הטיפול.
לגבי הכנת 'מערכת'. מומלץ להכין טבלה מסודרת וברורה לילד ולהניחה בסמוך לארון הציוד של הילד. אפשרי לשרטט לילד או לכתוב ליד שם המקצוע מה הפריטים הדרושים לשיעור זה, לדוגמא- חומש ומחברת וכו', כדי להקל על שליפת הציוד המתאים מומלץ להצמיד מדבקה נוספת בגב הספר.
שיטה יעילה להכנה מאורגנת הינה הדגמה של מבוגר. הכיני 'מערכת' כסימולציה, הקפידי ללוות את התהליך במלל מתאים ולבצע בקצב המתאים לילדך, זכרי לערוך בקרה בסיום ההכנה, כך תלמדי את הילד לבדוק אם ביצענו נכון את הפעילות כדי למנוע אי נעימות בהמשך. היי לצד ילדך בתקופת ההסתגלות לצורך תזכורת השלבים של הסריקה, הארגון והבקרה לפי הצורך של הילד.
טיפ חשוב שעשוי לעזור לילדים שלנו לרכוש אסטרטגיות- אל תגידי לילד איך לעשות, תשאלי אותו איך לעשות, תראי עד כמה תופתעי מהתגובות ומהביצועים…
בס"ד
בננו לומד 3 פעמים בשבוע קריאה עם מורה פרטית. הוא מסיים כיתה ב' [ בחיידר רגיל, יש לו קושי שפתי וקשבי והוא מטופל תרופתית]. וכילד חיידר הוא כבר מזמן נדרש לקריאה שוטפת, מדויקת ורהוטה. אנו רוצים להפסיק את הלימוד עם המורה ומצד שני חוששים שתהיה נסיגה, מה דעתכם?
לפי הפרטים שאת מתארת בהמשך השאלה, נראה לי שאת מתאימה להגדרה של: "אדם רגיש מאד". בלועזית: HSPs, (Highly Sensitive People) יתכן, ציבי יקרה, שתרימי גבה בתמיהה – "הן זה מה שאני אכן כותבת ומה שאומרים עלי, אז מה החידוש?" ובכן, כן, החידוש הוא בהגדרה.
ד"ר איילין ארון בספרה "אדם רגיש מאד", (בהוצאת פוקוס) משתמשת במושג: אנשים רגישים מאד, כדי לסווג כ -15%-20% אנשים מהאוכלוסיה כבעלי רגישות גבוהה. המונח בא להגדיר מזג ואישיות המתבטאים במודעות מפותחת לדקויות בסביבה, וכתוצאה מכך מביא לגריית יתר ולתגובות רגשיות בעלות עצמה גבוהה. עוד 22% נמצאו "רגישים בצורה מתונה". כל היתר כ- 42% מהנסקרים הוגדרו כ "אנשים לא רגישים".
החוקרים גיבשו שאלון עצמי שעל פיו יכול כל אחד לסווג את עצמו ולדעת אם הוא "אדם רגיש מאד" או בעל סיווג אחר. שאלות כמו:
• נראה לי שאני מודע לדקויות בסביבה שלי – נכון/ לא נכון
• אני נוטה להיות רגיש/ה מאד לכאבים – נכון/לא נכון
• אני מוצפת בקלות על ידי אורות עזים, ריחות חזקים, בדים גסים, או צפירות בקרבת מקום – נכון/ לא נכון
• יש לי חיים פנימיים עשירים ומורכבים – נכון/ לא נכון
• אני מרגיש/ה מוטרד/ת כשאנשים דוחקים בי לעשות יותר מידי דברים בבת אחת – נכון /לא נכון
• שינויים בחיי מזעזעים אותי – נכון /לא נכון
השאלון כולל 23 שאלות . תשובות נכונות על 12 מהן, "מזכות" אותך בהגדרה "אדם רגיש מאד". הפרטים שכתבת, ציבי, בהחלט מצביעים על הכיוון הזה. ואוסיף כאן עוד מידע אודות סוג האישיות הזה כדי שתביני את עצמך קצת יותר טוב וכדי שתדעי מה הם הצרכים הפיזיים, פיזיולוגיים, סביבתיים ורגשיים שלך כאדם רגיש מאד.
הערה: לשם קיצור אשתמש במהלך המאמר בר"ת: ארג"מ כדי לציין את תכונת האישיות המדוברת –אדם רגיש מאד. רוב הארג"מ הינן נשים מטבע הדברים. ולכן אשתמש בלשון נ'.
ארג"מ הינו אדם שמבקש לנהל חיים רגילים כמו שאר בני האדם, לחוות חוויות, לתפקד, ללמוד, לשתף, לעבוד, ולהרגיש הנאה ושמחה. אולם הרגישות הגבוהה יוצרת אי אילו קשיים בדרך להגשמת מטרות אלו. הרגישות הזו גורמת לתגובות של עוררות יתר. נמדדו רמות גבוהות של קורטיזול, שהוא ההורמון המופרש מבלוטת יותרת הכליה בשעת לחץ, וחרדה. הרגישות הגבוהה יוצרת אצל הארג"מ, לעיתים מאד קרובות תחושות של מצבים דמויי סכנה, או התרגשות עזה. בדיקות של המצב בעיניים אובייקטיביות מגלות שיש פער ניכר בין האופן שבו חווים אותו רוב האנשים לבין האופן שבו חווה אותו הארג"מ. ב"עיסקת החבילה" שקיבלת, ציבי, מאת הבורא יתברך בעולם הזה, יש מצד אחד תכונות כמו: זהירות, התכנסות, צורך בזמן להיות לבד, התעייפות מהירה משהיה בחברת אנשים, התרחקות מפעילות חברתית מוגברת. תכונות אשר יוצרות בסביבתך את הרושם המוטעה שאת ביישנית, חלשה, נפחדת, רחפנית, רגישה לתגובות הסביבה. אולי את נתפסת למרבה המצוקה גם כ"לא חברותית", וזה ממש לא מה שאת… יחד עם תכונות וצרכים מוזרים אלו ניחנת גם בכמה מתנות יקרות וטובות המייחדות אותך על פני זולתך. אולי את בעלת אינטואיציה מפותחת, להט ואיכפתיות, יכולת זיהוי רגשות אצל הזולת, יצירתיות ורגש עז לאמנות. אולי את אף מגלה תובנות עמוקות, ומתבוננת בעולם דרך משקפת של עמקנות וחקירה, בעוד שרוב אלו הסובבים אתך מסוגלים להיות פשטניים ואף "קלילים" יותר.
אולם הדבר הבולט ביותר אצל הארג"מ הינו רמת הגירוי האינטנסיבית. מה שמעורר בצורה מתונה את רוב האנשים, מעורר מאד את הרגישים מביניהם, וגורם להם להרגיש שהם מותשים. תגובות רבות למה שמתרחש בסביבה הן תגובות לאזעקות שווא. עוררות היתר הזו מהווה מטרד מעייף.
עוד על הארג"מ ודרכי התמודדות במאמרים הבאים בע"ה.
נדבכים:
אדם רגיש מאד הוא אדם נורמלי שהמערכת הכללית שלו רגישה מאד
להיות אדם רגיש מאד –פרושו להיות אדם עם תכונות מאד מיוחדות
עוררות יתר היא אחד המאפיינים של אנשים רגישים מאד.
לאורך כל האבחון בולט כי יש לה קשיים בשפה. היום, לצערנו, קלינאית תקשורת כבר לא רלוונטית עבורה [מטעם הקופה] והיא ממש לא אוהבת לקרוא.
כמובן שהעובדה שאין לה אוצר מילים, מושגים וידע עולם, מקשה עליה את הלמידה לקראת הבחינות ובעצם, הבנו, שמתקיים כאן גלגל סגור. השאלה, מה נותר לעשות, אם בכלל
תודה מראש הורים עצובים וכואבים.
הילדה שלכם ילדה נהדרת בעלת כישורים גבוהים בתחומים שאינם באים לידי ביטוי בבית הספר. אל לכם לבחון את האדם בכלל ואת ילדכם בפרט לפי קריטריונים של בית ספר. זו עלולה להיות הסתכלות מצומצמת ושטחית . המערכת השפתית הלא מפותחת יכולה להיות מלווה פעמים רבות ביכולת מעשית גבוהה. הורה עצוב אינו עוזר לילד. הורה שמח ונהנה ממה שיש לילדה ויודע שזה זמני, שטחי והכי חשוב, זה רצון הבורא וזה הכי טוב שיש. כדי לשרוד בכיתה יש לטפל בריכוז, לתת עזרה מכוונת להצלחה במבחנים אצל מורה שמבינה באמת מה צריך לעשות, לתת מה שיותר הקלות בבית ספר וליהנות מהילדה הנהדרת שלכם.
שאלותנו:
1. אנו לא רואים את הקושי, כי בחיי היום יום היא מבינה, מבצעת הוראות, ילדה לעניין, בוגרת ואחראית.
2. איך, בבית ובכלל, ניתן וכדאי לפתח את השפה? [אוצר מילים, מושגים וחשיבה].
3. האם זה מספיק או שצריך גם הוראה מתקנת? כמה זמן להשקיע?
תודה רבה!
להורים שלום!
"אף פעם לא היו תלונות" – חשוב לציין, כאשר מצביעים על קושי זו אינה תלונה! אלא דרך לפתרון. אם באבחון נכתב שיש קושי בשפה, כלומר המאבחנת סבורה שהקושי של הילדה בהבנת הנקרא אינו נובע מקריאה לקויה או מהבנה נמוכה אלא מהעדר אוצר מילים.
בבית יתכן שאין ביטוי לקושי כי את השפה הדבורה היומיומית היא מבינה, אבל בקטעים יש אוצר מילים גבוה יותר, יש שימוש בביטויים שאינם שכיחים, בדימויים, וכו'.
מומלץ להערכתי, לשלוח את הילדה לשיעורי הוראה מתקנת שהמיקוד שבהם יהיה שיפור הבנת הנקרא – תוך העשרת שפה.
לא ניתן לצפות מראש כמה זמן ידרוש התהליך.
בברכת הצלחה
שרה קנופף
הורים יקרים,
כפי שציינתם, אכן יתכנו קשיי שפה גם לילדים נבונים, בוגרים ואחראיים! לעתים קשה להבין מה הקשר בין קשיי שפה לילד ש"מדבר בלי בעיה, משתלב בשיחות ומתקשר מצוין". אך חשוב מאד לזכור, כי לשפה מספר משלבים ורבדים, וגם אם ילד מצליח להתמודד עם הרובד השפתי היומיומי, כזה שמתייחס לסיטואציות יומיומיות פשוטות, מוכרות וחוזרות על עצמן, עדיין אין זה מעיד על יכולתו להתמודד עם מטלות שפתיות גבוהות, הדורשות עיבוד של שפה גבוהה יותר, מופשטת יותר וגבוהה יותר. חשוב מאד לזכור, שבגיל הרך ילד לומד כדי לדעת את השפה, אולם בגיל ביה"ס ובעצם בהמשך כל חייו – ילד משתמש בשפה בשביל ללמוד ואפילו בשביל לחשוב! ואם צצים קשיים בעיבוד או בהבעה של שפה מורכבת, קשיים אלו עלולים להשליך על הצלחה בלימודים ובפרט, ועל הצלחה בתחומים רבים בכלל.
בפן המעשי, קשה להתייחס בפרוטרוט על גבי במה חשובה זו, למושג הרחב "פיתוח השפה". מה גם שלא פרטתם באלו מתחומי השפה נכרו קשיים: באצור מילים דל? בשליפה? בדקדוק? בתחביר? בזיכרון עבודה? בחשיבה מופשטת? . קשיים בחלק מהתחומים הללו, או בכולם, גורמים לקשיים בהבנת הנקרא, אך לא רק. מן הסתם הקשיים עולים גם בהבעה בכתב, במבחנים, בתשובות במבחנים, ואולי אף בהבנה של מקצועות מופשטים או בעלי מלל מורכב (חומש, בעיות חשבוניות, חיבור ועוד). משום כך, אני ממליצה לפנות לקלינאית תשורת המתמחה בגיל בי"ס או למורת שפה/ מורה להוראה מתקנת המתמחה בתהליכי רכישת שפה, כדי לקבל מיפוי מדויק יותר של היכולות השפתיות ולעבוד באופן מקצועי וממוקד על יכולות השפה ועל הבנת הנקרא. במקביל לרכישת אסטרטגיות לפענוח מילים חדשות, להסקת מסקנות בלתי מפורשות מתוך טקסט, להרחבה של זיכרון העבודה, וכדומה.
עם זאת, הנכונות שלכם להתגייס חשובה מאין כמוה, מאחר וגם אם תפנו לטיפול, אין ערוך לחשיבות של שיתוף הפעולה והטמעת התרגול בחיי היום-יום. לפי המטרות שינתנו לכם בטיפול, תוכלו לחשוף את בתכם לאוצר מילים במשלב גבוהה, אפילו תתרגלו לשלב מילים "גבוהות", מופשטות או בעלות דו-משמעות בשיח היומיומי(!). תשתמשו לעיתים בביטויים ציוריים או במשפטים אירוניים הדורשים פענוח של המשמעות (כמובן באווירה חיובית ומתוך הנאה!). תוכלו להדגיש מבני סמיכות ומבנים תחביריים המופיעים לרוב בספרים. תתרגלו לנתח מאורעות או סיטואציות ולהסיק מסקנות מתוך מידע נצפה (לדוג': כנראה שהאישה הזו שכחה את הארנק בבית, היא חיפשה הרבה זמן בתיק ולפתע יצאה מהחנות בפנים דאוגות…). בכך תחזקו את כישורי השפה והחשיבה של בתכם (ושלכםJ). בנוסף, כאמור, לאסטרטגיות שהיא תרכוש בטיפול השפתי.
לפי האבחונים – הוא קורא
אבל בפועל – עדיין לא
זה ילד שמאד אוהב ללמוד ויודע את החומר
אבל מה נעשה עם הקריאה ??
יש לך איך לעזור לנו ???
שלום רב ותודה על פנייתכם.
ילד בן תשע וחצי אכן, אמור לקרוא מדויק, שוטף תוך הפקת מסרים גלויים וסמויים ממגוון טקסטים כתובים.
איזה סוג אבחון הוא עבר? האם תרצו לשלוח לי אותו ע"מ שאוכל להבין יותר? מה כבר עשיתם ע"מ שהוא יקרא כבני גילו.
אכן, התופעה שהזכרתם מוכרת בתחומים נוספים. פער בין תיאוריה לבין מעשה ופער גם בין מעשים: מול אנשים או באופן משוחרר. יש ילדים שבאבחון מצליחים לגייס יותר יכולת ואז יש לבדוק איך הם עושים זאת או מדוע הם לא עושים זאת באופן שגרתי, מה לא הופנם? על רקע מה הקושי? קשב? זיכרון?שיום/ שליפה? מצב רוח? חוסר הפנמה? קשיי מוטיבציה? חסר בויטמינים? שעות שינה? פוסט טראומה?
בקיצור, לא רציני לשלוף מילים ומושגים, זו רק דוגמא לכך שצריך יותר מידע ומיקוד.
לסיכום, אם יש לכם אבחון בשמחה תשלחו. תוכלו גם לפרט יותר ולנסות להתחבר למושגים ולחשוב מה קורה ואיך ניתן להעצים ע"מ שהיכולת תצא תמיד לאור, בעז"ה.
בהצלחה!
בנינו מסים כיתה ג' בחיידר. הוא לומד שנה שלישית עם מורת שילוב. קצב התקדמותו מאוד איטי והיא מתעסקת איתו בקריאה ובכתיבה. בכיתה לומדים תורה, משנה וכמובן שהשנה התחילו גם גמרא. אנו מתלבטים אם כדאי שבשנה הבאה ילמד איתה [שזה שירות בחינם, בתוך החיידר] או ש"חבל על הזמן" וכדאי לקדמו בתחומים בהם הוא נצרך היום. נודה לחוות דעתכם המהירה.
במקביל הייתי ממליצה לתת לילד תמיכה במקצועו הנלמדים בכיתה כשהמוקד יהיה הקניית החומר בעל פה ועקיפת הקושי בקריאה.
מתוך דבריך נשמעת אכפתיות רבה לתלמיד ורצון רב לעזור לתלמיד, אין ספק מורה שמגלה מעורבות רבה כל כך בקידומו של התלמיד – תוכל להגיע להישגים בזכות זאת.
אבל במקביל אני שומעת גם ביקורת רבה על ההורים.
אינני יודעת אם אכן ההורים מתנהלים כראוי, אבל כדאי לדעת שגישה ביקורתית ומעט שלילית כלפי ההורים בהכרח מחלחלת אל הילד – גם אם לא אמרת לו על כך מילה.
אם ההורים אינם משתפים פעולה – כפי שהמורה סבורה שהיה עליהם לעשות, למרות שהמורה פנתה ודיברה – יש להתיחס לכך כאל עובדה שאינה ניתנת לשינוי ולהתנהל בנתונים הקיימים.
לא תמיד המורה מכירה את התמונה הכוללת, את מערכת האילוצים, קשיי ההורים ועוד.
ולשאלתך, כמורה המנדט העיקרי שלך הוא הקידום הלימודי – וזהו גם תחום הכשרתך.
להערכתי, כדאי להתמקד בשיפור הקריאה ובהקניית מיומנויות לקריאה יעילה – ועידוד קריאה. כאשר הילד יגיע לרמת קריאה עצמאית המאפשרת קריאה בהנאה – תפיסתו העצמית תשתפר ובדרך של מעגל סגור המזין את עצמו – הוא יגלה נכונות רבה יותר להשקיע ויצליח יותר גם בקריאה וגם בהעשרת שפה.
אבחונים
ב. מובאת שאלתנו ונשמח לתשובת המומחים.
בנינו בכיתה ג' ילד מוכשר וחכם. הוא בכור ומעולם לא היו איתו בעיות מיוחדות. השנה, מתחילת השנה אומר לנו המחנך שיש לו בעיית קשב וריכוז
והוא הפנה אותנו לאבחון דידקטי. מעבר לזה שקצת נבהלנו רצינו לברר מהו ההליך הנכון לבדיקת בעית קשב, כי הבנו שאבחון דידקטי לא בהכרח הדבר הנכון עבורנו.
אנו מבולבלים גם משום שהוא הראשון שמדבר על כך וגם בשל חוסר הידיעה לאן לפנות ומה לעשות. נשמח לקבל כל מידע בנושא
מצפים ומחכים.
שלום הורים יקרים!
כדי "לעשות קצת סדר" אקדים שקשיי קשב אינם עומדים בסתירה לכישורי למידה גבוהים. כלומר, בהחלט יתכן שילד מוכשר וחכם מראה קושי בקשב. (כדאי להשתמש בשלב זה במונח קושי בקשב ולא בעיית קשב, עדין לא אובחנה בעיה).
האם יתכן שקושי בקשב אותר רק בכתה ג'?
כן בהחלט!
לעתים בגיל הצעיר ילד מצליח להתמודד כמצופה למרות קושי מסוים בקשב, אך כשהמשימות עולות – הוא מתקשה להתמודד עם הקושי בקשב, שהיה קיים גם לפני כן.
לפי הגדרת הDSM 5 (מדריך האבחנות המקובל בעולם כולו), קושי בקשב עשוי להופיע לראשונה עד גיל 12.
כהורים, הייתי מציעה לכם לבדוק, האם יש גורמי קושי נוספים בסביבה, כמו: לחץ, או שינוי מצב בבית או בכיתה? האם הילד מתמודד עם הדרישות הלימודיות?
לעיתים תופעות הנראות כמו קשיי קשב הנן תגובה לקשיים אחרים.
ולשאלתכם, לגבי סוג האבחון. אכן אבחון דידקטי אינו מתמקד בקשיי קשב, והוא מיועד בעיקר עבור הילדים המראים קושי בהתמודדות עם דרישות לימודיות ועם תפקודים אקדמיים בסיסיים כמו קריאה, כתיבה חשבון ועוד.
אם הקושי הנו רק בקשב, והמורה אינו רואה מוקדי קושי נוספים, מומלץ, בשלב ראשוני לערוך אבחון קשב ממוחשב, הניתן ע"י קופות החולים, בעלות נמוכה.
האבחון אינו נותן הכרעה מוחלטת ויש לערוך הצלבה בינו לבין המידע המתקבל מההורים, שאלונים שממלא המחנך וכו', אולם הוא בהחלט מסייע בסינון הראשוני.
חשוב מאד לא לשדר לילד לחץ מהפניה לאבחון. אבחון קשב הנו תהליך פשוט ומקובל שילדים רבים, במהלך שנות הלימודים, יעברו אותו.
יש לזכור שילד המצוי בתחושת לחץ – עשוי בתגובה להראות תופעות הנראות כקשיי קשב!
בהצלחה!
השאלה חשובה כי הסלוגן שלי, דווקא כמאבחנת דידקטית הוא:: "לפעמים מרוב אבחונים לא רואים ילד". יש מקום לבדוק היטב לפני שפונים לכל אבחון.
לאבחון דידקטי פונים כשיש תחושת פער והחמצה בין יכולת הילד המרשימה כתקינה לבין העדר מימוש בפועל, לא בשל סיבה ברורה כדוגמת מחלה, מעבר דירה, טראומה, מנת משכל נמוכה, קשיים חושיים, רגשיים וכו.. שניתן בשלם לתלות את חוסר ההצלחה.
לדוגמא כאשר יש קושי ברכישת קריאה, כתיבה, חשבון או הבנת הנקרא למרות שהכישורים הכללים מרשימים כתקינים ["בגן היא היתה מלכת הגן" ]. האבחון הדידקטי נועד למפות כישורים וכשלים ביכולות הלימודיות ולזהות ליקויי למידה ומוקדים הדורשים חיזוק וטיפול. מטרת האבחון להאיר את מוקדי הכוח שלו, להסביר את הכשל וליצור תוכנית עבודה המותאמת לצרכיו, קשייו ויכולותיו.
האבחון הוא עפ"ר הצעד הראשון והכדאי בשרשרת צעדים אותם יעשה הילד והוריו באם יש קשיים/לקויות למידה המפריעות לתהליך למידה להתרחש באופן ספונטאני.
במידה ויש חשד לבעיה רגשית מורכבת, צורך לברר את מנת המשכל, מחשבה על העברה למסגרת חינוך מיוחד מומלץ לשלב גם אבחון פסיכולוגי. המיזם: "קריאת כיוון" נועד לסייע להורים לערוך אבחנה מבדלת ראשונית ולנהל ולממש את תהליכי האבחון והטיפול.
אשמח לשלוח לכם במתנה את המדריך המלא לפני אבחון, בהצלחה רבה!
